למה מורים נשחקים?

הוראה הוספת תגובה

אנו מכירים את המבט הלאה השמור למורים וותיקים שאליו מתלווה באנחה "אני כבר שחוק" שאומר הכול: מערכת נוקשה ואטומה, משכורת מגוחכת, אותם מערכי שיעור משמימים, הנוער חסר החינוך. היש צורך בכלל להסביר? "אני שחוק"  משדר אפאטיה אך גם כמיהה לחיבוק של אמפטיה. ובעצם למה לא? היש מקצוע שוחק יותר ממקצוע ההוראה?
לא אצלי! זוהי שנתי השמינית כמורה, ומעודי לא חשתי משהו שמזכיר שחיקה. כעס – בוודאי, תסכול – לא פעם, וכן חוסר אונים, בלבול ועייפות. אך כל אלו היו מצבים חולפים שביטאו את המוגבלות שלי, ותמיד יכולתי ללמוד מהם ולהשתפר. תאמרו: "מורה צעיר; חכה שתגיע לשלושים שנות הוראה ואז נראה אותך מדבר! " אינני קונה את 'הטיעון' הזה מכיוון שיש לי כמה דוגמאות חיות המפריכות אותו לחלוטין. אמי, למשל, שאחרי 35 (!) שנות הוראה קמה לעבודה בתיכון דה-שליט ברחובות בעיניים נוצצות. היא אוהבת את עמיתיה, מוצאת עניין אמיתי בתכני הלימוד, ומעל הכול, נהנית להיות במחיצת תלמידיה, שיודעים להעריך זאת באינספור זרים ומכתבי תודה נרגשים. היכן השחיקה?
ברמה העקרונית, שחיקה היא תהליך. ממערכות מכאניות אנו יודעים ששחיקה נוצרת כאשר חלק אינו מתאים למקומו או שאינו מחובר כהלכה. בתחילה השחיקה כמעט אינה מורגשת, אך התהליך הוא הדרגתי ומתמשך. שיאו של התהליך מתבטא בשינוי פאזה חד: הרכיב קורס, הבורג נשבר, המכונה מפסיקה לתפקד.
הנמשל סובב על הקשר שבין שחיקה לחוסר התאמה. כאשר איננו מתאימים למערכת אנושית כלשהי, אנו חשים בקרבינו את המקבילה הנפשית לשחיקה מכאנית. זה מתחיל בזה שפשוט "לא בא לי" ללכת לעבודה, נמשך בחיכוכים בלתי פוסקים עם עמיתים, מלווה בתחושות קיפוח, ניצול, ותסכול, ומסתיים בסלידה גמורה ממקום העבודה. אבל השורש הוא תמיד חוסר התאמה.

הוראה כשליחות

ננסה לבחון מהי אותה 'חוסר התאמה' בהקשר של הוראה וחינוך. ניתן לאייר שלושה מעגלים קונצנטריים היכולים להוות גם כלי מעשי לבדיקת ההתאמה שלנו, במידה ואנו מוצאים את עצמנו כמורים "שחוקים". מעגל השחיקה הפנימי מתמצה בשאלה הבאה: "האם עבורי הוראה היא שליחות?" זו שאלה חשובה ביותר, שאין מורה או איש חינוך יכול לאפשר לעצמו התחמקות ממנה. "שליחות" היא העשייה שגודשת את ליבנו שמחה, ושיממון  כאשר אנו עושים משהו אחר. הזולת הוא מראה שבדרך כלל משקפת לנו היטב האם אנו במקומנו הנכון, וכל אחד יוכל למצוא דוגמאות רבות מחייו.
אמונתי היא, שלכל אדם יש שליחות בחיים האלה. יש כאלו שנולדו להיות אנשי צבא, ישנם שצריכים לעסוק באומנות, מחקר, מסחר, מסעדנות, רפואה ויש כאלו שנועדו לעסוק בהוראה. המציאות כמובן מורכבת יותר, ולא תמיד ניתן למצוא ניסוח מילולי פשוט שיגדיר את מהותה של כל שליחות אנושית. עם זאת, בלי להיות יותר מדי בומבסטי, הוראה אמיתית היא ללא ספק שליחות.
העוסק בהוראה מתוך תחושת שליחות, גדל מיום ליום, לומד מיום ליום, נמלא רעיונות יצירתיים וגם מצליח לממש אותם לשמחתם של כל המעורבים: תלמידים, עמיתים, הורים, הנהלה. לעומת זאת, כאשר אדם עוסק בהוראה מבלי שזו תהיה דרכו – הכול משתבש לו, מכיוון שיסודותיו רעועים. אם מורה מגיע להכרה שהוראה אינה שליחותו, ואין זה דבר רע בכלל, עצתי לו שיעזוב בהקדם האפשרי. אם יסרב לעזוב, מסיבות כאלו או אחרות (נוחות, הרגל, חשש משינוי), בל יתלונן על שחיקה שוודאי תגיע ותאפוף אותו כמחלה כרונית חשוכת מרפא.

אש בעיניים

המעגל השני קשור לנושא ההוראה. ניתן לתמצת אותו לשאלה הבאה: "האם אתה אוהב את תחום הידע שאותו אתה מלמד?" מדובר פה על להט ממש, התלהבות. סקרנות, ניצוץ בעיניים. אם קיים עניין אמיתי ניתן בקלות להדביק בו גם את התלמידים. למעשה, לא צריך לעשות הרבה, זה פשוט מדבק! לכולנו יש איזה זיכרון ממרצה באוניברסיטה שהיה ממגנט אותנו בעצם המחויבות הטוטליות שלו למחקר. יש כאן בוודאי איזו איכות של אדם מאוהב. אישית זכורים לי לטובה פרופ. עוזי מוטרו ופרופ. דוד הלר מהאוניברסיטה העברית שלימדו אותי אקולוגיה מהי. פרופ. יעקוב גרטי מאוניברסיטת תל-אביב יכול לדבר אתך שעתיים(!) על חזזיות (!) ופתאום לא קיים בעולם נושא מרתק יותר. עוד דוגמא נוספת מהליגה הלאומית של ההוראה היא אלי שלו : מורה לפיזיקה בחסד וגם כותב בלוג נפלא ברשימות. כאשר אין התלהבות תבוא שחיקה. לכן מורה יקר, אם צלחת בהצלחה את מבחן המעגל הפנימי (שליחות), אך לא את מבחן המעגל השני (להט) , שמא תשקול ללמד משהו אחר?

עצור, תלמיד לפניך!

עד כה אנו בתחום של אדם עם עצמו. המעגל השלישי, החיצוני, קשור למושא ההוראה – התלמידים שלנו. השאלה כאן תהיה: "האם אני רוצה להעניק להם?" לא תמיד התשובה כאן היא חיובית. יותר מדויק: לרוב היא אינה חיובית. לא נעים לומר, אך מורים רבים מידי מתייחסים לתלמידיהם כאל מטרד, וכאשר כתלמיד מתייחסים אליך כאל מטרד, אתה גם מתייחס כך לעצמך והופך להיות כזה. מעגל קסמים.
התנהגות התלמידים יכולה להיות מחרידה, אך למורה יש כאן השפעה מכרעת, גם כי לעתים לא מודעת. כאשר המורה משדר רצון כן להעניק, שאתו באים בהכרח גם כבוד לתלמיד ורצון להבין אותו ואת עולמו, המצב משתנה מן הקצה אל הקצה. ניסיוני הצנוע מעיד על כך במאת האחוזים, וזה גם מכנה משותף שמצאתי לכל המורים הנערצים, הנחשבים גם מעולים מבחינה מקצועית. מרגישה שחוקה? שאלי את עצמך בכנות מה הוא יחסך לתלמידים. האם את ששה (ממש כך, בלי שמץ ציניות) לפגוש אותם בבוקר: ציון 10, אדישה לקיומם: ציון 4, או אולי נושמת לרווחה כאשר השיעור מבוטל : ציון 0.

מורה אמיתי

נסכם את שלושת המעגלים: שליחות, ברק בעיניים ואהבת התלמיד הבאה לידי ביטוי ברצון כן להעניק. מורה הניחן באלו, לא קיימת המערכת שתוכל לשחוק אותו. דוגמה לכך היא הסרט המרגש  "לסניור באהבה" המבוסס על סיפור אמיתי. מתכנת מחשבים, שהחליט לוותר על משכורת ותנאים, וללמד מתמטיקה בתיכון כושל של היספנים בלוס-אנג'לס. הכל היה נגדו,  כל הסיבות "השוחקות" לעזוב. אך הוא לא עזב, לא וויתר, ומשך לתדהמת כולם את התלמידים החלשים ביותר להצטיינות אדירה בבחינות הבגרות, דבר ששינה את כל דימויים העצמי וחייהם. זה מורה אמיתי, וזו השליחות.

נכון שמצבה של מערכת החינוך בישראל עגום. נכון שיש הרבה מה לעשות על מנת לצמצם את הגורמים האובייקטיביים המאיצים את תהליך השחיקה ולא מאפשרים למורים מעולים להיקלט במערכת ולפרוח בה. עם זאת, האחריות האישית שלנו כמורים היא לבחון ללא משוא פנים האם תהליך השחיקה מתחיל בתוכנו. גם אם כן, אין זו בהכרח סיבה לקום וללכת. אולי ניתן לעשות 'כוונון מערכות'? בכל אופן, עצם המודעות לאפשרות שהשחיקה אינה רק תוצא של נסיבות חיצוניות יכולה להביא עמה שינויים מבורכים.

12 תגובות ל “למה מורים נשחקים?”

  1. התגובה של inrubar:

    לפעמים שלושת הנקודות האלה לא מספיקות
    היכולת להתמודד עם בעיות משמעת בכיתה הינה הנקודה שמקדימה את שלושת הנקודות שאתה מציג

  2. התגובה של אורן:

    היכולת להתמודד עם בעיות משמעת נגזרת מהאופי של המורה אבל גם ניתנת ללימוד. אם הוא לא יודע להתמודד – הוא בוודאי יישחק מהר מאד.
    הנקודה היא זו – אם הוא רואה בהוראה שליחות תהיה לו את כל המוטיבציה להאבק נכון בבעיות משמעת.
    אם הוא מכבד את תלמידיו ורוצה להעניק להם – הוא לא יירתע מהמכשולים שבדך.

  3. התגובה של מוטי:

    זאת תאוריה יפה שעובדת עבור מתי מספר מוכשרים.
    רוב המורים ב"תעשיית החינוך" כיום הם עובדים מן השורה הבאים כדי לספק שירות. קיימים שני הבדלים רציניים בין עבודתם לבין כל ספק שרות אחר, כמו פקיד בנק או מלצר: ראשית המורה לא יכול לשים שלט "סגור" על הדלפק כשמתחשק לו לאכול כריך או ללכת לשרותים, שנית השרות שהוא מספק ניתן לצרכנים שאינם רוצים אותו בדרך כלל.
    המעגלים שלך בידיהם של מעט המוכשרים לכך הופכים את הצרכנים למעונינים בשרות ובימינו זאת תופעה נדירה. חינוך המוני לא יכול לעבוד על בסיס של חריגים.

  4. התגובה של אורן:

    ה"תאוריה" לא נועדה לפתור את בעיות החינוך ההמוני אלא לעזור למורים המרגישים שחוקים, ורוצים לעשות משהו בנוגע לכך אך לא יודעים מאין להתחיל. מי שרוצה להיות "ראש קטן" מקבל "חיים קטנים" ואי אפשר לעזור לו בכך מכיוון שהוא לא רוצה עזרה – זו הבחירה שלו.

  5. התגובה של אלי שלו:

    אהלן אורן, ברוך הבא!
    קודם כל, תודה על אזכורי המפרגן. איזו הפתעה, במיוחד לאור העובדה שאני שותק כבר זמן רב. כמה טוב לראות עמית פעיל 🙂

    לעניין הפוסט עצמו, אני חושב שהעניין קצת יותר מורכב מכפי שהבעת אתה. יש גורמי שחיקה אינהרנטיים במערכת, חזקים מאשר במערכות תעסוקה אחרות. ראשית, אני מסכים שהוראה עוסקת קודם כל ביחסים בין בני אדם. אבל חשוב להבין את מאפייני היחסים הללו: קרובים יותר מאלו שבין נותן שירות ללקוח, רחוקים יותר מאלו שבין חברים (או, להבדיל, מטופל ומטפל). זו נקודה שקשה למצוא ולהחזיק – לפעמים צריך המורה לקרב את תלמידו, לפעמים להרחיקו. הדינמיקה הזו, אם מבקשים לקיימה כיאות, מעייפת. מה אתה עושה עם תלמיד שמוצא חן בעיניך יותר מאשר חברו? מעניק לו יחס מועדף? מראה חיבה יתרה? וכנ"ל לגבי הכיוון ההפוך. יוצא שלעיתים אתה נדרש לפעול כנגד חיבתך או כנגד סלידתך. וכשכבר מצאת את האיזון הראוי (נניח), תמה השנה, וכל תלמידיך מתחלפים, ואתה נדרש לתהליכים מעין אלו מהתחלה. זו מציאות אנושית ורגשית אינטנסיבית. מי שלא מודע לזה, או מי שמושפע מכך מאוד, בונה לעצמו הגנות. "שחיקה" זו גם סוג של הגנה.

    ובו ניקח את המורה האידיאליסט הצרוף, שבטוח שהוא הולך לשנות את העולם, ולהקרין על כל סביבתו אהבה. אני די משוכנע שמרבית המורים התחילו את עבודתם מעמדה זו. הוא נכנס לכיתה, ומה? מהר מאוד מסתבר לו שהוא פלקט. דמות דו מימדית, פוסטר בעיני התלמידים, חסר נפש משלו וחסר ייחודיות עבורם. והרי, איך אפשר אחרת? הם לא בחרו אותו. הוא, מבחינתם, רק המשך ישיר של ה"בצפר". הוא צריך להבין זאת, ולהכיל זאת, ולהיות מסוגל לשנות את תכניותיו הגדולות. קודם כל הוא חייב לפתח אישיות בעיני תלמידיו, להיות מישהו עבורם. וזה לוקח זמן. והתנגדויות. והופ, עברה שנה, והם הולכים, ושוב הכל מהתחלה.
    ובהקשר זה אציין שבני אדם לא כל כך שונים זה מזה, ואם המורה שלנו הוא מורה מודע, ומבין את מה שכתבתי בפסקה למעלה, אז הוא חייב לקבל שבעצם גם הוא רואה את תלמידיו באופן פלקטי ושטוח, וגם הוא לא יודע כלום על רצונם וקשייהם ושאיפותיהם, ורצונו להיות להם למושיע ומתקן הוא בעצם הסוואה של תפיסתו אותם כחומר פלסטי ביד היוצר שהוא. ושוב נדרש המורה לרדת ממרום שליחותו הנשגבת ולהתחיל קודם כל לזהות את מי שמולו. וזה לוקח זמן, ומאמץ, והאידיאולוגיות ההתחלתיות ממתינות, והופ נגמרת השנה, והם הולכים, והכל מהתחלה.

    ואם לא התמזל מזלו והוא אינו מורה לפיסיקה המלמד מספר לא גדול מדי של תלמידים וכיתות, אלא, נניח, מורה להסטוריה, שכדי להתפרנס צריך לפגוש 240 תלמידים כל שבוע, לשעתיים או שלוש לכל היותר – כיצד יוכל בכלל להגיע להיות משמעותי כפי שרצה מכתחילה? וגם זה מרכיב בשחיקה – שינוי "הפרוגרמה החינוכית האישית שלי", מתיקון העולם לתחזוקת הקיים.

    ובאמת, כולנו יודעים שמערכות יחסים בין בני אדם נשחקות. מדוע שיהיה זה שונה אצל מורים?

    האם המערכת, או לצורך העניין אתה ככותב, מעניקים מספיק מקום לתסכול? לאינדיבידואליות של המורים? תשובתי היא לא. לא בגלל שכאלו הם המקומות שאני מכיר, אלא משום שאין בבתי הספר מקום אמיתי לאינדיבידואליות של התלמידים. איננו יודעים, כמערכת, להכיל טוב מספיק את תסכול התלמידים, וזה מוסיף על תסכולנו שלנו. ומשכפל אותו. ומעצים אותו. ומשקף אותו. כמו שאנחנו, כמערכת, אומרים להם: אתה חייב להיות בכיתה בזמן, אתה חייב להיות ישוב, אתה חייב לעשות שיעורי בית, אתה חייב להצליח במבחן, אנחנו אומרים כל מיני "אתה חייב" למורים. וכמו ששנינו יודעים היטב כיצד חלק מהתלמידים מוכיחים אותנו על פנינו ולא עושים כלום ממה שהם "חייבים", כך גם חלק מהמורים. כולם בני אדם, וחלק מבני האדם פשוט מתקשים כשאומרים להם מה הם חייבים להיות.

    הנה לך נושא לענות בו: כמה אתה מוכן לשחרר את תלמידיך, וממה? כמה אתה מוכן לשחרר את מוריך, וממה? כמה שונוּת תפגין מערכת החינוך שתעוצב כרוחך?

    יאללה, כתבתי כאן פוסט ולא תגובה. הוייסה.

    קראתי את כל הפוסטים עד כאן. אחלה. תביא עוד סרטים!

  6. התגובה של אורן פרבר:

    קראתי בשקיקה את הערותיך וכמו תמיד מלא התפעלות מהתבונה וההתנסחות.
    כל מה שהעלת נכון ונובע מנסיון אישי אמיתי.
    אבל מרכז הכובד של המורה האידאליסט אינו במציאות אלא במה המציאות יכולה להיות.
    ההתפכחות מנאיביות מכאיבה, מתסכלת אך נחוצה עד מאוד.ומה אחר כך? גם המורה שציירת יכול בנסיבות הבלתי אפשריות להיות משמעותי לתלמידיו. אם לא יפול לפסימיות, וייאוש בוודאי תמצא לו הדרך.
    יש עוד הרבה מה לכתוב בנושא, אך בכל אופן תודה על התגובה המושקעת.

  7. התגובה של תומר:

    פוסט מעניין ותגובות מעניינות. ראשית אגיד כי אני די חדש במערכת ולכן ביני לבין שחיקה (כך אני מקווה) המרחק רב, בתקווה שלא תהיה.
    אורן, אני חושב שאופן התגובה לא הוגן כלפי מורים רבים במקרה הטוב, ובמקרה הפחות טוב – עלול להיתפס כצדו השני של מטבע גישת ההצטיינות במערכת. אם בצד אחד זה – אתה חייב לספק ציונים, הדבר השני הוא – אתה חייב בכל רגע נתון להיות עם להט בעיניים.
    השאלה היא כזו: כיצד יכולה המערכת לשמר להט בעיניים? כיצד אנחנו יוצרים להט בעיניים של מורה שכבה עם הזמן, לאחר שלקח חלק במערכת שבה לא תוגמל ולא הוערך? האם ניתן לדרוש ממורה כזה את אותו הלהט? ניתן כן – ריאלי והוגן? לא כל כך…
    אחת הטעויות של בתי ספר היום היא אי מתן מקום לטעויות, גם למורים וגם לתלמידים. המטרה היא הציון, ולא התלמיד. ההסתכלות היא שיפוטית ולא מעצבת. מול התלמיד: קיבלת 50 – אתה 50 באישיות. למורה: אין לך להט בעיניים / לא הבאת את הציון הרצוי מהתלמידים – אתה 50 בתור מורה.
    אני מכיר אישית מורים בשנתם הראשונה שכל מה שהם צריכים הוא המקום הזה לטעות, לפתח את האישיות שלהם בתור מורים, ובמקום לעשות זאת בתי הספר נותנים להם את ההרגשה שקיומם בבית הספר תלוי על בלימה.
    לשמחתי, אני בורכתי בבית ספר נהדר שצוות המורים בו עוזר ותומך – וזה מה שהכי עוזר לי להנות מהמקצוע.
    אם יש דבר שלמדתי בזמן הקצר שאני מלמד הוא שכל תהליך למידה וצמיחה אמיתית מתחיל בשלוש מילים פשוטות: אני לא יודע. מכאן שלהיות מורה, בראש ובראשונה – זה להיות תלמיד. כדי להיות תלמיד צריך לאפשר למורים תהליך למידה לשם צמיחה. במקום שבו מורה מרגיש שיש לו את המקום הזה, הרי שהשחיקה, כך אני מאמין, תצטמצם.

  8. התגובה של יהודית:

    קראתי את הפוסט וכל ההערות שאחריו, מעניין ומעורר מחשבה.
    אני מורה בתחילת שנתי השלישית, היה לי מאוד קשה להתחיל את השנה- פשוט לא רציתי שהשנה תתחיל!
    עכשיו תשאל: מה, כבר???
    אז כן, כבר, לצערי.
    אני מורה טובה, אני אוהבת את התלמידים ומכבדת אותם, אני מצליחה רוב הזמן לשמור על היחסים של אהבה ויראה, שמושתתים על כבוד התלמיד.
    אני מרוצה מהישגי התלמידים, אני מוערכת ע"י ההורים.
    כביכול, הכל טוב, אבל- אני מרגישה שהמערכת לוחצת אותי כ"כ חזק בדרישות מטומטמות שלא באמת עוזרות לי ללמד, אלא יותר עוקבות אחרי כמו פושעת. תוכניות עבודה שלא באמת עוזרות לי ללמד, דיווחים מיותרים שגוזלים זמן יקר ועצבים (המנבס"נט למשל). אני מוצאת את עצמי רוצה לצעוק: "תנו לי ללמד בשקט למען השם!"
    ברור שיש בעיה במערכת החינוך, אז איך יפתרו אותה? ילחצו את המורים. עדיין לא רואים שיפור? באו נילחץ על מורים עוד, ואנחנו כמו שמרטוט מפנים את הלחי השניה וממשיכים, כאילו שהעבודה לא מספיק קשה גם ככה.
    אני, בלב כבד החלטתי שזאת השנה האחרונה שלי בחינוך!
    עצוב לי שהשקעתי כ"כ הרבה זמן וכסף במקצוע שלא אעבוד בו, אבל יותר עצוב לי שמערכת החינוך מפסידה מורה שעושה עבודה טובה.
    ולסיום, לפני כמה ימים צפיתי בטלויזיה בכתבה מעניינת על מערכת החינוך בפינלנד, לצערי כל דבר שהראו שם הוא ההפך הגמור של מה שעושים פה. ולכן הם מדורגים במקום גבוה ואנחנו- בדיוק הפוך. (כיתות קטנות, יישור קו בין התלמידים ולא "כל אחד במקום אחר", חופש פעולה למורים ולא מעקב מעיק, מרחב תימרון ושיקול דעת חופשי למורה, ועוד לא דיברתי על שכר ויוקרה…)
    ומי שרוצה לכאוב איתי מוזמן לצפות בכתבה בקישור הבא: http://www.picknick.co.il/blog_view.asp?id=5385

  9. התגובה של נועה:

    אורן הפוסט יפה, מרגש …אך לצערי גרם לי עוד יותר להרגיש שבחרתי במקצוע הלא נכון, מתנצלת אני לא "סניור" וגם לא רון קלארק ועוד כל מיני יחידי סגולה. כואב בשבילי שחשבתי שאצליח להתמודד מול אלימות תלמידים, לחץ, דרשות וזלזול מהוריהם ואטימות המערכת. אני בעלת תחושת שליחות ואוהבת את המקצוע אך לא מצליחה להיות "גיבורת על" כמוהם. אני מסכימה עם התגובה של תומר, לא כל מורה שמשקיע, אוהב, משתדל מגיע לתוצאות של "סניור". אם כך היה, סביר להניח שלא היו מצלמים סרט על מורים משום שברור שכל מורה יכול להיות כמהו.

    אני מאמינה וגם יודעת שרוב הגדול של המורים שאני מכירה האמינו כך…אך משהו קרה באמצע, יש שהצליחו להתגבר ונהיו מורים מדהימים ויש חלק שהם מורים שפשוט "הולכים לעבודה" ולא משנה באיזה איכות היא. יתכן שאפשר להתמודד עם שחיקה, אולי קצת חופשה, שינוי בהתמחות ..לא יודעת.

    אני מאחלת לך ולכל המורים שימשיכו בדרכן עם הרבה כוחות (אני אישית, לא יודעת כמה זמן אחזיק מעמד )

    חג שמח!

  10. התגובה של אורן (admin):

    נועה, אינך צריכה להיות גיבורת על, ואינך חייבת להיות בהוראה – בחרי מקצוע שבו תרגישי שאת במקום הנכון. זו תהייה ברכה לך ולעולם.
    את הפוסט הזה כתבתי לפני שנים, ובשנה הבאה אני יוצא לשבתון.
    במידה מסוימת גם אני נשחקתי, ומקווה שהשנה הזו עם עצמי תעזור לי לדעת טוב יותר מה הכיוון שלי – לא בטוח שהתשובה היא הוראה. בהצלחה!

  11. התגובה של תובל נדיב:

    ם המשכת בהוראה לאחר שנת השבתון? האם יש דרך לדעת מה המקום הנכון לי להיות בו?

  12. התגובה של רחל:

    במערכת הקיימת מאוד קשה להצליח. תנאי הפתיחה הם לרעתך. צריך להיות קוסם כדי להצליח. מערכת ללימוד המוני לא יכולה לבנות לא על קוסמים, לא על מורים שהם כוכבי על ולא על כוכבים מהסרטים. פשוט כי רוב בני האדם הם לא כאלה.
    האידיאל הוא שאדם סביר שעובד קשה יצליח. כרגע זה לא המצב.
    תחשבו דקה על התנאים הבאים:
    תלמיד בחטיבה אן תיכון לומד שעתיים בשבוע ספרות. לרוב הוא לא רוצה ללמוד את המקצוע הזה, וקרוב לוודאי שהוא לא רוצה להיות בכלל בבית ספר. כל שעה הוא לומד תחום אחר לגמרי. ושעה כידוע זה 45 דקות מינוס 10 , 15 דקות התארגנות. בקיצור כל 30 דקות למידה מבקשים ממנו ללמוד נושא אחר לגמרי. לבי עם התלמידים.

    עכשיו נסתכל על המורים- מורה לספרות שרוצה למלא משרה כשכל כיתה לומדת שעתיים צריך להיכנס ל 12 כיתות בשביל משרה מלאה. בכל כיתה כ 40 תלמידים. כל כיתה מצפה שירתקו אותה, ושתהיה בשבילם ב 100 אחוז. רק לזכור את שמות כל התלמידים יקח לך חצי שנה.
    עזבו את כל התיאוריות החינוכיות – זאת משימה בלתי אפשרית, משימה לקוסמים. וכמו שאמרתי מערכת לא יכולה לבנות על זה שכל המורים יהיו קוסמים.
    אני למדתי אמנות בבית ספר נהדר. למדנו 9 שעות אמנות בשבוע. כל שיעור נמשך 3 שעות. בכל קבוצה היו 15- 20 תלמידים. המגמה הייתה בחירה שלנו. המורים שלנו היו אנשים רגילים, ללא כוחות על יוצאי דופן. אבל ניתנה להם מסגרת שאפשר להצליח בה.
    כל כך שונה מהמסגרת שהמורה לספרות , תנך, היסטוריה או אזרחות צריך להצליח בה.

הוספת תגובה