אנו מכירים את המבט הלאה השמור למורים וותיקים שאליו מתלווה באנחה "אני כבר שחוק" שאומר הכול: מערכת נוקשה ואטומה, משכורת מגוחכת, אותם מערכי שיעור משמימים, הנוער חסר החינוך. היש צורך בכלל להסביר? "אני שחוק"  משדר אפאטיה אך גם כמיהה לחיבוק של אמפטיה. ובעצם למה לא? היש מקצוע שוחק יותר ממקצוע ההוראה?
לא אצלי! זוהי שנתי השמינית כמורה, ומעודי לא חשתי משהו שמזכיר שחיקה. כעס – בוודאי, תסכול – לא פעם, וכן חוסר אונים, בלבול ועייפות. אך כל אלו היו מצבים חולפים שביטאו את המוגבלות שלי, ותמיד יכולתי ללמוד מהם ולהשתפר. תאמרו: "מורה צעיר; חכה שתגיע לשלושים שנות הוראה ואז נראה אותך מדבר! " אינני קונה את 'הטיעון' הזה מכיוון שיש לי כמה דוגמאות חיות המפריכות אותו לחלוטין. אמי, למשל, שאחרי 35 (!) שנות הוראה קמה לעבודה בתיכון דה-שליט ברחובות בעיניים נוצצות. היא אוהבת את עמיתיה, מוצאת עניין אמיתי בתכני הלימוד, ומעל הכול, נהנית להיות במחיצת תלמידיה, שיודעים להעריך זאת באינספור זרים ומכתבי תודה נרגשים. היכן השחיקה?
ברמה העקרונית, שחיקה היא תהליך. ממערכות מכאניות אנו יודעים ששחיקה נוצרת כאשר חלק אינו מתאים למקומו או שאינו מחובר כהלכה. בתחילה השחיקה כמעט אינה מורגשת, אך התהליך הוא הדרגתי ומתמשך. שיאו של התהליך מתבטא בשינוי פאזה חד: הרכיב קורס, הבורג נשבר, המכונה מפסיקה לתפקד.
הנמשל סובב על הקשר שבין שחיקה לחוסר התאמה. כאשר איננו מתאימים למערכת אנושית כלשהי, אנו חשים בקרבינו את המקבילה הנפשית לשחיקה מכאנית. זה מתחיל בזה שפשוט "לא בא לי" ללכת לעבודה, נמשך בחיכוכים בלתי פוסקים עם עמיתים, מלווה בתחושות קיפוח, ניצול, ותסכול, ומסתיים בסלידה גמורה ממקום העבודה. אבל השורש הוא תמיד חוסר התאמה.

הוראה כשליחות

ננסה לבחון מהי אותה 'חוסר התאמה' בהקשר של הוראה וחינוך. ניתן לאייר שלושה מעגלים קונצנטריים היכולים להוות גם כלי מעשי לבדיקת ההתאמה שלנו, במידה ואנו מוצאים את עצמנו כמורים "שחוקים". מעגל השחיקה הפנימי מתמצה בשאלה הבאה: "האם עבורי הוראה היא שליחות?" זו שאלה חשובה ביותר, שאין מורה או איש חינוך יכול לאפשר לעצמו התחמקות ממנה. "שליחות" היא העשייה שגודשת את ליבנו שמחה, ושיממון  כאשר אנו עושים משהו אחר. הזולת הוא מראה שבדרך כלל משקפת לנו היטב האם אנו במקומנו הנכון, וכל אחד יוכל למצוא דוגמאות רבות מחייו.
אמונתי היא, שלכל אדם יש שליחות בחיים האלה. יש כאלו שנולדו להיות אנשי צבא, ישנם שצריכים לעסוק באומנות, מחקר, מסחר, מסעדנות, רפואה ויש כאלו שנועדו לעסוק בהוראה. המציאות כמובן מורכבת יותר, ולא תמיד ניתן למצוא ניסוח מילולי פשוט שיגדיר את מהותה של כל שליחות אנושית. עם זאת, בלי להיות יותר מדי בומבסטי, הוראה אמיתית היא ללא ספק שליחות.
העוסק בהוראה מתוך תחושת שליחות, גדל מיום ליום, לומד מיום ליום, נמלא רעיונות יצירתיים וגם מצליח לממש אותם לשמחתם של כל המעורבים: תלמידים, עמיתים, הורים, הנהלה. לעומת זאת, כאשר אדם עוסק בהוראה מבלי שזו תהיה דרכו – הכול משתבש לו, מכיוון שיסודותיו רעועים. אם מורה מגיע להכרה שהוראה אינה שליחותו, ואין זה דבר רע בכלל, עצתי לו שיעזוב בהקדם האפשרי. אם יסרב לעזוב, מסיבות כאלו או אחרות (נוחות, הרגל, חשש משינוי), בל יתלונן על שחיקה שוודאי תגיע ותאפוף אותו כמחלה כרונית חשוכת מרפא.

אש בעיניים

המעגל השני קשור לנושא ההוראה. ניתן לתמצת אותו לשאלה הבאה: "האם אתה אוהב את תחום הידע שאותו אתה מלמד?" מדובר פה על להט ממש, התלהבות. סקרנות, ניצוץ בעיניים. אם קיים עניין אמיתי ניתן בקלות להדביק בו גם את התלמידים. למעשה, לא צריך לעשות הרבה, זה פשוט מדבק! לכולנו יש איזה זיכרון ממרצה באוניברסיטה שהיה ממגנט אותנו בעצם המחויבות הטוטליות שלו למחקר. יש כאן בוודאי איזו איכות של אדם מאוהב. אישית זכורים לי לטובה פרופ. עוזי מוטרו ופרופ. דוד הלר מהאוניברסיטה העברית שלימדו אותי אקולוגיה מהי. פרופ. יעקוב גרטי מאוניברסיטת תל-אביב יכול לדבר אתך שעתיים(!) על חזזיות (!) ופתאום לא קיים בעולם נושא מרתק יותר. עוד דוגמא נוספת מהליגה הלאומית של ההוראה היא אלי שלו : מורה לפיזיקה בחסד וגם כותב בלוג נפלא ברשימות. כאשר אין התלהבות תבוא שחיקה. לכן מורה יקר, אם צלחת בהצלחה את מבחן המעגל הפנימי (שליחות), אך לא את מבחן המעגל השני (להט) , שמא תשקול ללמד משהו אחר?

עצור, תלמיד לפניך!

עד כה אנו בתחום של אדם עם עצמו. המעגל השלישי, החיצוני, קשור למושא ההוראה – התלמידים שלנו. השאלה כאן תהיה: "האם אני רוצה להעניק להם?" לא תמיד התשובה כאן היא חיובית. יותר מדויק: לרוב היא אינה חיובית. לא נעים לומר, אך מורים רבים מידי מתייחסים לתלמידיהם כאל מטרד, וכאשר כתלמיד מתייחסים אליך כאל מטרד, אתה גם מתייחס כך לעצמך והופך להיות כזה. מעגל קסמים.
התנהגות התלמידים יכולה להיות מחרידה, אך למורה יש כאן השפעה מכרעת, גם כי לעתים לא מודעת. כאשר המורה משדר רצון כן להעניק, שאתו באים בהכרח גם כבוד לתלמיד ורצון להבין אותו ואת עולמו, המצב משתנה מן הקצה אל הקצה. ניסיוני הצנוע מעיד על כך במאת האחוזים, וזה גם מכנה משותף שמצאתי לכל המורים הנערצים, הנחשבים גם מעולים מבחינה מקצועית. מרגישה שחוקה? שאלי את עצמך בכנות מה הוא יחסך לתלמידים. האם את ששה (ממש כך, בלי שמץ ציניות) לפגוש אותם בבוקר: ציון 10, אדישה לקיומם: ציון 4, או אולי נושמת לרווחה כאשר השיעור מבוטל : ציון 0.

מורה אמיתי

נסכם את שלושת המעגלים: שליחות, ברק בעיניים ואהבת התלמיד הבאה לידי ביטוי ברצון כן להעניק. מורה הניחן באלו, לא קיימת המערכת שתוכל לשחוק אותו. דוגמה לכך היא הסרט המרגש  "לסניור באהבה" המבוסס על סיפור אמיתי. מתכנת מחשבים, שהחליט לוותר על משכורת ותנאים, וללמד מתמטיקה בתיכון כושל של היספנים בלוס-אנג'לס. הכל היה נגדו,  כל הסיבות "השוחקות" לעזוב. אך הוא לא עזב, לא וויתר, ומשך לתדהמת כולם את התלמידים החלשים ביותר להצטיינות אדירה בבחינות הבגרות, דבר ששינה את כל דימויים העצמי וחייהם. זה מורה אמיתי, וזו השליחות.

נכון שמצבה של מערכת החינוך בישראל עגום. נכון שיש הרבה מה לעשות על מנת לצמצם את הגורמים האובייקטיביים המאיצים את תהליך השחיקה ולא מאפשרים למורים מעולים להיקלט במערכת ולפרוח בה. עם זאת, האחריות האישית שלנו כמורים היא לבחון ללא משוא פנים האם תהליך השחיקה מתחיל בתוכנו. גם אם כן, אין זו בהכרח סיבה לקום וללכת. אולי ניתן לעשות 'כוונון מערכות'? בכל אופן, עצם המודעות לאפשרות שהשחיקה אינה רק תוצא של נסיבות חיצוניות יכולה להביא עמה שינויים מבורכים.