נקודת האפס

אש. אלהי אברהם, אלוהי יצחק, אלהי יעקב.
לא של הפילוסופים והמלומדים.
ודאות, ודאות, רגש. שמחה. שלום.

– בלייז פסקל,  1654. בעקבות חווית התגלות.

א.
לפניכם סגן אסף בן-ציון. לא עוד 'המפקד', אלא פשוט אסף. מגוחך לחשוב שמישהו כאן יקשיב לפקודות שלי. אלפיים מטרים של טיפוס השילו מעלי הרבה, ואני מנסה לאמוד בזהירות מה נותר. גזרי עננים צובאים על הפסגות המושלגות שמולי, מרככים קמעה את חודן המזדקר לרקיע כאצבע מאיימת. ערפל כבד, גם בנשמה. במשעול המתפתל תחתי מתנהלת שיירת  כפריים עם יאקים עמוסים לעייפה והד פעמונים רך נישא אלי מהמנזר שמעבר לרכס. אני רוצה להתמזג עם השקט הטיבטי העמוק הזה אך הזיכרונות פשוט אינם מרפים, תקועים כטריז עיקש ביני ובין הנירוואנה הבודהיסטית. המטרה היא להתמזג עם ה-'אין' הטהור דרך מדיטציה, להתמזג עם הריקנות שאין בה עוד סבל והוולדות מחודשת. הם מנסים להתעלות על העולם, להשתחרר ממנו, להגיע להארה, וכך לחיות את ההווה בצורה טוטאלית. זה באמת יפה, אך אחרי חצי שנה עם הנזירים עדיין משהו לא פתור חותר בי, מטריף עלי את דעתי כעיטוש עיקש שנבלם על קצה האף. אני מנסה למשוך את הנחש ממאורתו, להלחם בשדים מזרי האימה, ממש כמו הבודהא מציורי הקיר במנזר. נשק אישי לא יעזור כאן. השארתי אותו מאחורי עם שאר הציוד הצבאי המאובק. את המלחמה הזו אני מתעד עם מחברת ועט שהדיו בו נקלשת כמו החמצן בגבהים האלו. אינני יודע איך זה יסתיים, אבל נדמה  לי שהיום זיהיתי נקודת ציון חשובה.

שנתיים אחורה. יום שישי. שעת צהרים. ראשי נשמט על מסעד הכסא אחרי שבוע מתיש. שלוש שעות שינה. לילה אחר לילה.  טלטול. שנייה של בהייה אטומה שמתחלפת מיד בערות בהירה וחדה עד כאב,  "נהג! עצור!" אני צועק. כמעט פספסתי את התחנה. הלום בוהק שמש אני יורד במדרגות עם הקיטבג הנפילי על הגב. הדלת נסגרת מאחורי והאוטובוס יוצא.

רגע, מה זה, הגוף חש שמשהו חסר. לעזאזל, הנשק!

אני מפיל את הקיטבג, רץ ומנופף בפראות, צועק בכל הריאות, אך הכל כבר אבוד. האוטובוס משתלב בתנועה והנהג לא יכול לראות או לשמוע אותי. אנשים מסתכלים בי בתימהון. השתגע?  מבטיהם שואלים. אלו שלא עברו מסלול קרבי לעולם לא יבינו את עצמת הזיקה לנשק האישי. זוהי קירבה טוטאלית. אתה מנקה אותו, מתאמן אתו, אפילו מדבר אליו. הוא צמוד אליך יום ולילה, יציל את חייך, מעוז כוחך, חברך הנאמן. אתה משמן אותו, מייפה אותו. הקרבה אליו היא אינטימית יותר מכל מה שניתן לדמיין. במובנים רבים אבדן הנשק הוא אבדן חלק מגופך, מזהותך.

מונית!

חלון חשמלי יורד ומעברו נהג שמביט בי בלאות משועממת, תכליתית.

"מהר, אחרי האוטובוס ההוא!"

"חמישים שקל." עיניו המימיות סוקרות אותי: תערובת של סקרנות ושמחה לאיד.

לשווא אני נובר בארנק הריק. ייאוש. בכי על הסף, אך לא! מפקד טוב יודע להסתגל מהר למצבים חדשים.

"אין עלי. אשלם אחר כך, סע! זה דחוף!"

הנהג מוכן להעלות אותי בתנאי שנעצור בכספומט, ואני חייב להסכים. מקלל אותו בלבי בכל קללה אפשרית. כלפי חוץ פני קפואות. חיוורות בעוד המונית משתלבת בתנועה.

שתי דקות של נסיעה מביאות אותנו לפקק תנועה אימתני. כמעט שעה עוברת עד הכספומט ומשם לכביש הראשי, דרומה, בדהרה אחר האוטובוס. אלמלא העיכוב הטיפשי הזה, הכל כבר היה נגמר, אני חושב בחירוק שיניים. הנהג מנסה לדובב, לקשור שיחה, אך שפתי חשוקות והוא נאלץ להרפות. אם הייתי מספר לו בהתחלה, ודאי לא היה מתעקש על הכספומט, אך אני לא מסוגל להודות שכל זה קורה לי, גם לא בפני עצמי.

צוער מצטיין שכזה, ממש דוגמא למופת. מחרתיים טקס הסיום, מסדר אחרון, מארש צבאי חגיגי, סיכת מם-מם. האם באמת תיתכן אכזריות גורל שכזו? אני מניח לשאלה לזחול ולמשוך אחריה שובל מחריד: הדחה, משפט, אולי כלא.  סוף פסוק. סוף הקריירה. אך יש אפילו גרוע מזה – אבא.

אני עוצר לשאוף אוויר קפוא ולהטות אוזן לדנדוני הפעמונים הגוועים מעבר לרכס. "הו אבא שלי", אני ממלמל ונאנח: "אלוף-משנה בן-ציון." איך הערצתי אותך אבא, אם רק היית יודע.

אבא, קלטתי פתאום עד כמה אני מנסה כל הזמן לרצות אותך. רק שתהיה גאה בי,  ואתה תמיד כה אטום ונוקשה כפלדה צוננת. אולי אמות לי פה בטיבט וכל מה שיישאר ממני הן המחברות המקומטות האלו? האם תבכה שתקרא אותן? האם תבין? מה בכלל תאמר על הקבר שלי? איך בכלל אפשר לעמוד בציפיות שלך? אתה שומע?

'מאה מאה מאה' משיב ההד

לא יכול! לא רוצה!

'צא צא צא'

לצד הבקתה שבסוף השביל התלול אני צועק את כל הגרון לעבר הפסגות הבלתי מושגות, השלוות לנצח שלווה בודהיסטית קפואה. אננדה, כלב מדובלל פרווה שמתלווה אלי כבר שבועיים בכל אשר אלך, מביט בי בעיניים תוהות. "למה היה כל כך חשוב שאהיה בסיירת הארורה שלך?" אני מפנה אליו שאלה בלחש,  והוא לפתע מתנער מקיפאונו ונובח לעברי בהתלהבות. אננדה מבין ללבי.

חוזר למחברת ומדפדף אל מה שכתבתי אמש במנזר:

"קיימת המשיכה הקמאית, הבלתי מוסברת אל 'נקודת האפס'.  קיים בנפשו של האדם דחף עז לרסק עד תום את כל המבנים המלאכותיים שנכפו עליו, או שכפה על עצמו (האם זה לא אותו דבר?), לנתץ את הכבלים, ולהגיע למצב שבו הוא עומד נקי מול עצמו. יתכן ועמוק בתודעת האדם קיים הביטחון שבנקודה זו תתחוללנה תמורות עצומות, ולכן, מבלי לדעת מדוע הוא חותר אליה יומם ולילה מתוך תקווה לנס, לחסד, למתת פלא שאולי רק האמיצים באמת ראויים לה; האמיצים שהיה בם האומץ למוטט עד היסוד את בנין השקרים מתוך בטחון בלתי מתפשר בקול פנימי האומר שזכותו וחובתו של האדם להיות מאושר באופן מוחלט, ועל כן, חיים שאין בהם אושר אמיתי אינם חיים שראוי לחיותם."

ב.
בחזרה למונית. מחשבה מרצדת, עכשיו אתה לבד לגמרי, מי יוכל לעזור לך?

זה הייאוש המוחלט. לנגד עיני הכל מתמוטט, נמחק,  מבלי שאוכל לעשות דבר. לנזירים הטיבטיים יש טקס שחוזר כל שנה. במשך כמה שבועות הם מציירים על הרצפה מנדלות נפלאות מחול צבעוני שאותו הם שופכים מבקבוקים מיוחדים. מעודי לא ראיתי אנשים עובדים בדבקות כזו, ובדייקנות התובעת כל מיליגרם של תשומת לב. הם גם ממעטים לאכול כדי לשמור על ריכוז מושלם. ואז, אחרי עבודה אינסופית, כאשר המנדלות המושלמות והמרהיבות מוכנות, בא המורה  – זה לא ייאמן – ומטאטא אותן החוצה בדקה כמו היו לכלוך. כולם מוחאים כפיים וצוחקים; חגיגה גדולה. מוסר השכל (כך הסביר לי נזיר זקן ממוצא הודי): "אל תיצמד לעולם התופעות החלופיות, שלפי תורת בודהא הקדושה, מהותו – סבל."

והנה אני, כל המנדלה של חיי נחרבת עלי, אבל אני בכלל לא צוחק כמו נזיר טיבטי. רגע אחד, בכל זאת יש כמה נקודות זכות לטובתי. ראשית, הם יודעים מראש מה אמור להתרחש, בניגוד אלי, ושנית, להם יש הרי מורה-רוח שרוצה בטובתם. ומי רוצה בטובתי?

"בדיוק אננדה: אף אחד."

מועקה נוראה.  אם הייתי דתי ודאי הייתי מתפלל או משהו. אני לחלוטין לא מאמין אבל משהו בי מתגבר פתאום ופורץ, כאילו לא ממני: "אלהים, אם אתה קיים, למה בכלל שתתייחס למה שאני מבקש ממך? הרי תמיד עשיתי ממך צחוק!  הלא ברור לשנינו שזו צביעות נוראה. כל החיים אני מסתדר מצוין בלעדיך, ועכשיו, הופ, שמשהו משתבש אני רץ אליך בבקשה דבילית כזו שתעשה לי נס!".  הייתי מבחיל בעייני עצמי. רציתי לדבר עם מישהו, אפילו להתפלל, אבל מרוב בושה וגאווה לא יכולתי.

ערב שבת. מחשיך. המונית נעצרת בתחנה המרכזית, השוממת, של עיר דרומית מהוהה. המונה מורה על מאה שמונים ושבעה שקלים, אבל הנהג מוכן להסתפק במאה שמונים. הנחה לחייל במדים.  "כל טוב חביבי," אני שומע אותו ובבת אחת קולט את גודל התהום הפעורה בינינו. בתחנה דממה קפואה. האוטובוסים הגמלוניים עומדים נטושים, אפלים, חמורי סבר. חתול תועה חוצה את הרחבה, מיילל ונמלט. צינת ערב דרומי יורדת ואני קורס למדרכה ומליט את פני בידיי. יושב מכווץ ללא יכולת לחשוב או להרגיש. תשוש, רעב, מושפל, אך כל זה בטל ואפס אל מול החורבן.

מה יגיד אבא?

עוד רשמתי אתמול במחברתי:

"כשם שהטמפרטורה יכולה לצנוח עד לגבול תחתון, הידוע בפיזיקה כנקודת האפס, שבו פרודות החומר מפסיקות לנוע, כך גם יכול אדם להתדרדר מטה מטה אל  לנקודת האפס, שם חייו, תקוותיו ודימויו העצמי קורסים לחלוטין, והוא עומד עירום ועריה כנגד האין הנורא, הריק הקפוא. האבדון." עדיין לא! מחשבה גואלת מצילה אותי מהחידלון. ודאי הנהג מצא את הנשק והוא שמור כעת במקום בטוח, אני מרגיע את עצמי. צריך עכשיו למצוא מקום לשים את הראש, וביום ראשון על הבוקר לברר. יהיה בסדר! אני מתעודד. משהו שמזכיר תקווה מהבהב בי, מחמם אותי. עוד לא הכל אבוד.

"נקודת האפס תמיד נמוכה מהמקום שאנו חושבים שהיא נמצאת –  היא מעבר למה שאנו מסוגלים לתפוס.. אם היינו יכולים לתפוס, זו לא הייתה נקודת האפס. היא מעבר לאופק. היא כמו חור שחור שאתה נעלם במעמקיו, וצץ מחדש במקום אחר לחלוטין, שונה לגמרי. מעין מעבר סודי שעליך להיות אפס חסר מימדים כדי לעבור דרכו."

הייתי קרוב לשם, נוגע לא נוגע, כשלפתע צץ בי פרט אחד מסוים שמשום מה נשכח ממני במהלך כל השעות המסויטות שחלפו. הפרט המסוים הזה קיצר באכזריות את המרחק  שהפריד ביני  ובין נקודת האפס שלי. האוטובוס. אני נדחק פנימה בהילוך אחורי ובלי משים 'דורס' אותו לרצפה. זעקת כאב חנוקה, צעיר ערבי, מבטינו נפגשים לשבריר שניה, עיניו השחורות רושפות לעברי זעם נורא.

הוא: "אתה לא רואה ?!"

אני: "מצטער, לא שמתי לב."

הוא: מסנן קללה.

אני: "תיזהר יא כלב!"

ישב כל הנסיעה מן הצד הנגדי של המעבר בשפתיים חשוקות. מרחק הושטת יד מהנשק. פנס מטרטר מבליח את חשכת התחנה ומרחוק עולים קולות צוהלים שהגיעו לאוזני החייל שהקשיב להם כאדם שאינו מבין עוד מאום. אבדון. סוף. ייאוש גמור. מוות. ריק. כבר לא היה אכפת לי מהנשק. רק את שפיותי ביקשתי, וכוח לעמוד מול כל זה.

"אלהים, אני עכשיו בידך, התעזור לי?  אנא עזור לי עכשיו, אני מבטיח מבטיח לשנות את חיי עבורך! מעולם לא הייתי צריך אותך כך, אנא בחסדך!"

מי הוא זה שמבקש? מי זה שמתפלל? האמנם הצוער המצטיין?  הרי אסף מת באותו יום. מת במהלך מילוי תפקידו עלי אדמות. כמה זמן חלף כך, קשה לדעת. אך לפתע אני חש את פרודות החומר מתחילות לנוע בי. אני מנסה לגעת במועקה שהייתה כה מוחשית רק לפני רגע, וכעת אינה עוד. 'הנשק!' אני נזכר  ומיד עננת השחור נעמסת עלי ומוחצת ללא רחם את זיק החיים המפרפר. משום מה עולה בי הפסוק 'וכתתו חרבותיהם למזמרות.' אני מדמיין את הערבי שלי משתמש בנשק כדי לחתוך אשכולות ענבים, או להפיל בצליפה זיתים מהעץ, ולפתע מתמלט ממני צחוק חלול, מתכתי. ובכן, זהו, כנראה השתגעתי.

"חיילצ'יק, אתה בסדר?", נגיעה רכה על הכתף מחזירה אותי למציאות.

"אני…?"

"אתה מכאן?" שואל גבר עגלגל שאת פניו מעטרת צלקת ארוכה.

"מכאן? הממ.. לא"

"יש'ך לאן ללכת?", הוא ממשיך לחקור בקול מחוספס, ואני מוצא עניין בשרשרת הזהב המבצבצת מבעד לכפתורי חולצתו הפתוחים. לפתע אני נזכר שהוא שאל אותי שאלה, שאותה לא הבנתי.

"מה?"

"יש'ך ל-א-ן ל-ל-כ-ת?" הוא חוזר בהדגשה מגוכחת.

"לא."

"חבוב!" צוהל הגבר, "אתה מרחף בחלל!"

אני בוהה בו מבלי להבין.

"תגיד, חיילצ'יק, יש לי שאלה אליך," הוא מביט בי בעליצות

"נו"

"איך זה שהצבא הדמיקולו שלנו מנצח בכל מלחמה?"

"אה?"

"תראה, היום למשל, היה אצלי חייל באוטובוס ששכח את הנשק, ועכשיו –  אתה!"

"נשק, איזה נשק?" אני ממלמל כמו מתוך חלום.

"נו, נשק, אם שש-עשרה כזה, קצר"

"עם סרט אדום סביב בית ההדק?"

"וואללה, בחיי – כן!"

ג.
אננדה נעלם בחורשה הנפרשת מצפון לבקתה, ואני מבעיר אש ובוחש מעליה נזיד ירקות בכף עץ גסה. כנראה אישן כאן הלילה, אני מהרהר, ומנסה לאמוד את עמידות השמיכות שבפינה כנגד הקור הטיבטי. לילה ראשון מחוץ למנזר. פתיתי שלג צונחים לאיטם בחוץ, בונים באפס קול חומה צחורה סביב הבקתה. אני נזכר ביום שלג ברחביה. גדי ואני בונים איש שלג לתפארת, כשלפתע מגיעה קבוצת ילדים גדולים ומחריבה בצהלות את פרי עמלנו. מתפתחת קטטה סוערת שבסופה היד של גדי שבורה, וקילוחי דם זורמים מאפי ושפתי. כך נכנסנו בתהלוכה הביתה. אימא המסכנה כמעט התעלפה, אבל אלוף-משנה-אבא-שלנו, בתגובה אופיינית רק אמר: "די כבר עם ההיסטריה, הם צריכים ללמוד להסתדר!" אבא, תגיד, איך זה שתמיד אהבת את גדי יותר? האם ידעת כמה קינאתי? עד טירוף דעת, ואפילו, אני נשטף בושה נוראה, להרוג את אחי רציתי. גדי שלך – כמה צפוי – הלך בדרכך. ואני? לאן מוליכה אותי דרכי?

מתקשר לאבא מטלפון ציבורי. רציתי לספר לו שקרה לי נס. רציתי להגיד לו בדמעות שאלהים עזר לי, שאלהים קיים! אבל כאשר שמעתי את קולו ידעתי מיד שאי אפשר. בלשון לאקונית-צבאית שכבר החלתי מסגל לעצמי, סיפרתי (שיקרתי) מה קרה, ולמה עדיין לא הגעתי הביתה. מובן שכל הפרטים המביכים 'שופצו'. מה שנתתי לאבא להבין היה שבנו הצעיר הצליח ברוב תושייה להשיב את הנשק שנגנב ממנו על ידי בן מיעוטים. אמנם הייתה פה הפקרת נשק 'מסוימת' (את זה אי אפשר היה לעקוף) אך מרגע שהמצב אובחן בקור רוח, התנהל מרדף נועז אחרי האוטובוס, והבחור הערבי, שהבין כי לא יוכל להימלט, הותיר את הנשק באוטובוס וברח (כבודי העצמי לא הניח לי לומר 'הסגיר את עצמו'). אחר דומייה קצרה שבה ליבי דפק כמטורף, אמר אבא בקולו היציב: "יפה עשית, אבל לא כדאי לדווח על הסיפור הזה"

שוב שתיקה קצרה ואז:  "עצם הפקרת הנשק לא תעזור לך בהמשך הדרך."

– כן, ברור

שוב שתיקה קצרה, ואז: "אתה בא ממשפחה שבא דברים כאלו לא אמורים לקרות."

– ברור

עד היום ממלאות אותי בערגה המילים הללו  "יפה עשית ". אני מתרפק על מתיקותן ותוהה האם לא היה כדאי לעבור הכל רק כדי לזכות בן.

חיכוך מוכר על הדלת מנער אותי אל ההווה, ואני רץ לפתוח את הדלת לאנדדה שלמרות הקור הבלתי אפשרי מביט אלי,  ועיניו הגדולות צוחקות כאש עליזה. אננדה היה שרתו האישי של הבודהא. לכל מקום התלווה אליו ושינן בעל פה כל מילה שיצאה משפתיו. אצל הבודהיסיטים אננדה מסמל את המסירות המושלמת ואצילות הרוח. כשבודהא מת, כל הנזירים קיבלו את הבשורה בשלווה קפואה, כיאה לתלמודם האוסר עליהם להיצמד לעולם החלופי. רק אננדה האומלל מירר בבכי נורא, אננדה שאהב את הבודהא אהבת נפש.

אני מניח על הרצפה קדירה עם אוכל והמלווה שלי מסתער עליה ברעבתנות וזנב מכשכש.

אכן, באותו יום חלפתי דרך נקודת האפס שלי אך לא נולדתי מחדש. הפסגות המושלגות ניבטות אלי מהחלון, והזמן, נדמה לי, קופא עמן. אולי עמדתי כך שעה, אולי יותר, אך לפתע כאור גדול התבהר בתוכי הדבר שעד עכשיו לא יכולתי להבין. זה פשוט היה נעול בתוכי. עכשיו זה פורץ ממני כנחשול, בדמעות. אני רק רוצה לחזור למקום הנפלא הזה של התפילה, לשוב ולהיות אפס טהור בידיו של  משהו הגדול ממני לאין שיעור, אך בו בזמן כה קרוב ללבי, כה מוכר..ואוהב!

ד.
בארץ רחוקה, מעבר לשרשרת פסגות סגופות, בצריף נידח, כורע בחור צעיר על בירכיו וידיו נצמדות זו לזו. השלג בחוץ נערם בטפיפה אילמת, ובפנים אש גוועת מבקעת גזיר עץ אחרון. על השולחן מחברת פתוחה בדף האחרון ובה רשום: "אל נקודת האפס כמהה הנפש המיוסרת, הנפש המשתוקקת להחריב את עצמה בכדי שתוכל להשתחרר מעול  עצמה, שיצרה בעצמה."

אך אני לא עוד מבקש אחר נקודת האפס, מכיוון שכאשר חלפתי דרכה הבנתי שבעצם מעולם לא הייתה קיימת.

פני מיועדות אל האינסוף.

לא האינסוף של הפילוסופים ולא הנירוואנה של בודהא.

ודאות, ודאות…

לאינסוף הזה אין שם מכיוון שהוא מעבר לכל שם, אך משהו עמוק בתוכי מכוון אותי ברוך נפלא, שמעולם לא האמנתי שקיים,  מדריך אותי איך לפנות אליו עכשיו. מלבי בוקעת תפילה, מילה אחת שיש בה הכל..  'אבא'

* * *

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *