בינת האינסוף

אנשים מיוחדים, גבולות המדע, שאר רוח הוספת תגובה

אנו מתבוננים בפרח נפלא, ונפשנו מתרוננת ושמחה בו ; נושא הוא עבורנו משמעות מיוחדת. לרוב בני האדם, תופעה זו אינה דורשת התייחסות מיוחדת, אולם עבור אלו שקיבלו חינוך מדעי פורמאלי, הפרח הנאה (שהוא רק משל) יוצר צרימה מסויימת. מדוע? מכיוון שאנו יודעים שהפרח הוא 'בסך הכל' מכונה ביולוגית שהתפתחה באופן אבולוציוני על מנת להפיץ גנים, ואנו גם מבינים לפרטי פרטים את ההיבטים הביו-כימיים המלווים את התהליך. הרגש שאנו חשים, נתפס כסובייקטיבי ומוטה, לעומת הממשות הפיזית שנתפסת כ'אמת' שהתגלתה באמצעות תהליך מדעי אובייקטיבי. אכן, צדק קהלת בקבעו: "יוסיף דעת יוסיף מכאוב".

הפרח שלנו הוא גם נקודת המוצא של המשורר-פילוסוף ראבינדרנת טאגור בספרו המפורסם Sadhana-The realization of life, שתורגם באופן נפלא לעברית בידי יחיאל כרמון תחת השם "בינת האינסוף" (הוצאת גל, 1995)

"צא ובחון, דרך משל, את הצמח ואת פרחו. ציץ זה, אשר מראה דמותו רך וענוג, הרי תעודה נכבדה הוטלה עליו, וכל מבנה גופו וחליפות צבעיו נתכנו להפליא לקראת מילוי תעודתו זו. […]  בלשכת הטבע הגדולה רב מספר המחלקות לעין שיעור; העבודה בהן מרובה, והמלאכה אינה שובתת יומם ולילה. פרח נאה זה, המתהדר לפנינו, שמעטהו פאר ובשמו ניחוח, אינו דומה כלל לטרזן זה, המסלסל בלבושו ומוציא את זמנו לבטלה. אפשר להמשילו לשכיר יום העמל בלהט החמה ובסופת המטר, ותמיד הוא חייב ליתן דין וחשבון על מלאכתו אשר עשה […]

אך בהיקבע הפרח הזה בליבו של האדם, מיד נסוגות פעלתנותו וארשת מעשיו, והוא נהפך בנפשנו לסמל הנחת והשלווה. אותו פרח, שהוא סמל הפעלתנות והתגשמות המעשה – מבחוץ, הוא ביטויה המושלם של השלווה והיפעה מבפנים.

והנה בא אלינו איש-המדע ומזהירנו בכובד ראש: כל המראות הללו אינם חזיונות שווא: לא נברא הפרח אלא למען התעודה, לתכלית המעשה, וזיקה זו אל היופי ואל הנועם, שהפרח כאילו מביא לנו בצלם-דמותו, אינה אלא משאת שווא ורעות רוח, פרי דמיונינו להתפאר.  ואולם ההמיה העולה מליבנו, כמאה עדים היא לנו כי לא חזות-שווא חזינו וכי כל שגגה לא יצאה מלפנינו. אמת, נכון הדבר כי בתחומו של הטבע נושא עמו הפרח תעודה, ולשון הכתב החרות בה הוא כי כוחו של הפרח לעשות מלאכה שתועלתה בצידה, וכושר פעלו גדול."

כאשר לומדים מדע כיום, לא מקבלים רק ידע והבנה, אלא גם מפנימים (במודע או שלא במודע) צורת הסתכלות מאוד מסויימת על המציאות, שאותה ניתן להגדיר כמדעיזם או מטריאליזם, ועל כך כתבתי בהרחבה במדע ומדעיזם. האמיתות של התפיסה המטריאליסטית אינה ניתנת להוכחה או הפרכה. זוהי מעין אקסיומה שלא מקובל לדון בה, והיא מקובעת בעולם המדעי ושלוחותיו על בסיס של אמונה.

מבלי להכנס לפילוסופיה (או אונטולוגיה),  נאמר בפשטות שהמטריאליזם טוען שמה שקיים במציאות הוא חומר ואנרגיה בלבד, וכל עולם התופעות החיצוני (והפנימי) מתקבל כתולדה של אינטראקציות בין מרכיבים אלו. גם מחשבה ורגשות נגזרים מתוך תהליכים ביו-כימיים הנובעים בעצמם מתוך אינטראציות מורכבות ביותר של חלקיקים אלמנטריים כמו אלקטרונים, פרוטונים וכו'. מה לגבי התודעה עצמה? היעיז מישהו לטעון שגם היא תולדה של חלקיקים אלמנטריים? מסתבר שכן,  וזאת על אף שלא קיימת צל צילה של דרך להראות כיצד (הדבר מוגדר כ-'בעיה קשה'). ההכרה, על פי הזרם המרכזי במדע כיום, הנה Epiphenomenon, דהיינו, מעין רוח רפאים אשלייתית הנוצרת עקב המורכבות העצומה של המוח.

ניתן להמחיש את התפיסה המטריאליסטית באיור הבא:

האם יש דרך אחרת להבין את המציאות?
מסתבר שכן.
קיימת דרך אחרת, ולה שורשים עמוקים במחשבה האנושית.
נקודת המוצא של הדרך האחרת, היא שהתודעה (Consciousness) הנה היסוד של הממשות. אין הכוונה לתודעה ספציפית של אדם זה או אחר, אלא לתודעה אוניברסלית חובקת כל, שאותה חווה האינדיווידואל כהכרה (Mind). לתודעה האוניברסלית יש שמות שונים בתרבויות ודתות מונותאיסטיות שונות כמו: אלוהים, אללה, ברהמן, יהוה, באהא, רוח נצחית, אהורה ועוד.

היה זה הפילוסוף אפלטון שהגדיר דרך זו להבנת המציאות, ועל כן נקרא לה כאן 'אידיאליזם' על שם 'האידאות' המופיעות במשנתו. על פי אפלטון, הדבר שאותו אנו תופסים כ'חומר' הוא למעשה 'רעיון' או 'מחשבה' בתודעה האוניברסאלית שהתממש ונקלט בחושים ובהכרה, ועל כן אין לו ממשות משל עמו והוא בגדר אשלייה. נשים לב שהאידיאליזם הוא תמונה מהופכת של המטריאליזם, כפי שממחיש האיור:

 

בין הפילוסופים החשובים שהמשיכו את אפלטון וביססו את ההשקפה האידיאליסיטת נוכל למנות את עמנואל קאנט, הגל, פיכטה, שלינג שופנהאואר ואמרסון, וזאת בנוסף להוגים דתיים מכל התקופות.
מעניין לציין, שתוצאות של ניסויים מרכזיים בתורת הקוואנטים אינם ניתנים לביאור קוהרנטי במסגרת התפיסה המטריאליסטית. חלקיקים אלמנטריים אינם ישויות מוגדורות שלהן קיום אובייקטיבי אלא 'ממשויות מוזרות' שקיומן מותנה במדידה, או בתיווך של הכרה. יתר על כן, מסתבר שהדרך המדוייקת והעקבית להבין חלקיקים אלמנטריים היא כמשוואות מתמטיות, או כאידאות לא חומריות, בלשונו של אפלטון. הפיזיקאי אמיט גוסוואמי מנתח בספריו לעומק את תורת הקוונטים מתוך נקודת מבט זו. (ראיון מרתק עמו – כאן)

חווית הקיום מתוך תפיסה אידיאליסטית שונה מאוד מאופן התפיסה המטריאליסטית, וקצרה היריעה לתאר זאת כאן, מה גם שאין דרך אחת לעשות זאת.  הספר 'בינת האינסוף' מראה לדעתי בצורה עמוקה ויפה את המאבק בין שתי תפיסות העולם כביטוי של התנגשות בין מזרח ומערב. כפי שמתאר טאגור, אותה צרימה שאותה הזכרנו בפתיחה נגוזה והופכת למשהו מרומם ומשמח לב המעיד על האמת הגנוזה בו:

"אולם תעודה אחרת גנוזה באמתחתו של הפרח, ובהתייצבו על דף ליבנו, משתנה לשון הכתב החרות בה תכלית שינוי. בכתב הזה חרות, כי יפעת הפרח ונעמו הם סגולותיו, ואין עוד בלתן. מצד אחד אין הפרח אלא בחינת עבד כנעני העושה במלאכה, ומצד שני הוא ניצב לפנינו כבן חורין גמור. למה, איפה, נבחר לתת את מלוא אמוננו בכתב התעודה האחד, ונתכחש לכתב התעודה האחר? אמנם, נעלה מכל ספק הוא, כי הוויתו של הפרח נעוצה במעגל-הנצח של הסיבה והמסובב, הנע ללא הפוגות, אולם אמת זו אינה אלא האמת החיצונית, ואילו האמת הפנימית אינה אלא זו:

"על ברכי חדוות הנצח נולד כל היש שביקום, ממעייני החדווה יונקים שורשי הוויתו."

לפיכך, תעודה זו, העומדת לפני הפרח במערכות-הטבע, אינה תעודתו היחידה. שכן, משימה גדולה אחרת, הושמה עליו, הלא היא התעודה אשר עליו לעשותה בנפש האדם. מה משפטה של תעודה זו? במערכת הטבע אין פעלו של הטבע אלא פועל העבד, החייב להתייצב מפקידה לפקידה ולעשות את מלאכתו כמצווה עליו, ואילו אל ליבו של האדם בא הפרח בחזקת ציר שלוח מאת הוד-מעלתו המלך."


ראבינדראנת טאגור ואלברט איינשטיין

הוספת תגובה