לראות את עצמך מחוץ לתבנית

גבולות המדע, המוח - לא מה שחשבת, שאר רוח הוספת תגובה

1. הכנר הנעלם 

ג'ושוע בל הוא אחד מהכנרים הטובים בעולם, אם לא הטוב שבהם.

רבים מוכנים לשלם $300 כדי לראות אותו מנגן. האולמות ברחבי העולם מלאים במעריצים.

אבל מה היה קורה אם ג'ושוע בל היה מופיע ברכבת התחתית, האם מישהו היה שם לב?

שאלה מגוחכת, הרי מדובר בכנר מופלא.

למרות זאת, הוושינגטון פוסט החליטו לנסות.

בשנים-עשר באפריל 2007 התייצב בל בשעה 7:51 בבוקר בתחנת המטרו לנפלנט פלאזה, לבוש טי שרט וכובע בייסבול, והתחיל לנגן.

הוא ניגן וניגן, כינורו המהולל הפיק במשך שעות ארוכות את היצירות המופלאות ביותר שנכתבו אי-פעם.

וירטואוז שאין כדוגמתו. כנר גאון.

אלפי אנשים חלפו בתחנה ונחשפו לפלא… ואף אחד כמעט לא שם לב.

בתום יום ארוך של נגינה  הצטברו בארגז של ג'ושוע בל פחות משלושים דולר.

איך ייתכן?!

הסיבה היא שאנו קולטים את העולם בתבניות (Patterns).

אנו לא רואים את מה שלפנינו, אלא בעיקר את מה שאנחנו חושבים שנמצא לפנינו, או מה שנדמה לנו שצריך להיות שם.

האנשים לא שמעו את ג'ושוע בל מנגן אלא מה שנדמה להם שהם שומעים: עוד נגן דהוי בתחנה התחתית.

מה שאנו יודעים על העולם, או מאמינים שאנו יודעים, קובע במידה רבה את הדברים שאותם נחווה, נקלוט ונתפוס בהכרה.

ככל שרמת המודעות של האדם נמוכה יותר, כך התבניות המוכרות דומיננטיות יותר בקביעת חוויית המציאות.

תבניות אלו ידועות כסטראוטיפים, סטיגמות,  דעות קדומות, קלישאות, פרדיגמות או חשיבה קופסתית.

הניסוי המפורסם של הוושינגטון פוסט עורר הדים רבים בשל השאלה המתבקשת הנובעת ממנו: על פני כמה ג'ושוע-בלים כל אחד מאיתנו חולף כל יום?

אלו יכולים להיות אנשים שאנו פוגשים, עמיתים בעבודה, בני הזוג והילדים שלנו.

איך היו נראים החיים שלנו אם היינו נפתחים לפוטנציאל הלא-מוכר בכל אדם?

איך הם היו נראים אם היינו מתעוררים לפוטנציאל הלא-מוכר של עצמנו?

בבקשה, הכירו את ג'ים –

 

 2. השינוי מתחיל מבחוץ

ג'ים וולף נלחם בויאטנם, נפגע נפשית, ומאז חייו התדרדרו לחיי מצוקה של אלכוהוליזם, חוסר בית וחוסר תקווה.

סיפורו אינו נדיר, יש רבים מאוד כמותו.

רוב בליס החליט  לעזור לג'ים בדרך מקורית. במקום להעניק לו טיפול שיקומי שגרתי, הוא עזר לו לראות את עצמו מחדש.

במשך שעות עבר ג'ים 'שיפוץ' מאסיבי של חזותו החיצונית: גילוח, צחצוח, תספורת ולבוש.

ואז נתנו לו להביט במראה.

מראה היא סמל למודעות עצמית.

רגע אחד עצמתי, מדמיע, של אדם הרואה את עצמו מחדש. בבת-אחת.

רגע אחד שממנו נפרש תהליך שיקום, בניה וצמיחה;  שינוי שאולי לא יכל להתרחש בדרך אחרת. רגע שמתניע את הנשמה ומעורר את כל כוחות הנפש מחדש.

מה בעצם קרה?

התדמית שיש לאדם על עצמו היא אולי התבנית העמוקה והמושרשת ביותר. בהתאם לדימוי העצמי אנו מפרשים את כל חוויותינו.

התדמית היא כל מה שאנו משלימים אחרי אחרי "אני…" (I AM)

שינוי הדימוי העצמי הוא גם שינוי המציאות הנתפשת והמפתח לכל שינוי אישי ופריצת דרך.

זהו תהליך ארוך,  אבל הוא מתחיל בצעד אחד. בהצלחה, ג'ים – ובעצם בהצלחה לכל אחד מאיתנו.

הנה הסרטון הויראלי של בליס (16 מליון צפיות עד כה).

שני הסיפורים לקוחים מתוך הרצאה חדשה שלי בשם "המאטריקס זה כאן"
ההרצאה עוסקת באופן בו אנו חווים את המציאות, בתבניות מנטליות ובדרכים הלא-מודעות בהן המוח מתווך לנו את סיפור חיינו. מתוך מדעי-המוח, פסיכולוגיה קוגניטיבית ופילוסופיה, עולות תובנות רבות לעסקים ולחיים האישיים. 

6 תגובות ל “לראות את עצמך מחוץ לתבנית”

  1. התגובה של גיל:

    לגבי בל, סביר להניח שפחות מ1% מהאוכולוסייה מסוגל להבחין בין נגן על לנגן ממוצע כך שמבחינתם לא היה ממש הבדל אם היו שומעים אותו שם או באולם הקונצרטים (חוץ מזה שבאולם הקונצרטים הם היו יותר "מחויבים" להנות מהקונצרט). ואולי בכלל ההבדלים בין נגני על לסתם נגן ברכבת תחתית לא כאלו גדולים כמו שחושבים?

  2. התגובה של אורן (admin):

    גיל –
    זה כמו להגיד שעבור 99% מהאוכלוסיה מסי משחק כדורגל כמו צ'יקו מהפועל עמידר, או ש-'הסנדק' זה ברמה של חגיגה בסנוקר. כמובן שיש עניין של טעם ורגישות, אבל איכות אמיתית היא דבר שעובר ומגיע עמוק. נגיד שיש אחוז אחד *שיכול* לזהות איכות (לדעתי מדובר ב-10% לפחות) עדיין היית מצפה ל במהלך היום לפחות לחמישים צופים נלהבים ובפועל היו רק בודדים. יש כאן בפירוש אפקט של מיסוך בשל תבניות וסוג של 'טיס אוטומטי'

  3. התגובה של אורן (admin):

    + תקשיב לזה: http://www.youtube.com/watch?v=ITTbY1n3Iz8

  4. התגובה של גיל:

    אורן, אני לא מסכים. כשאתה צופה במסי לעומת משחק בליגה הישראלית אתה רואה מייד את ההסבר. המומחיות הנדרשת להבנה שמולך עומד שחקן מעולה היא קטנה הרבה יותר בעיניי מאשר נגן. יכול להיות שזה קשור לכך שאנחנו צופים בספורט כל חיינו וגם שקל יותר לכמת הצלחה של ספורטאי. עכשיו, אני לא אומר שבל אינו נגן מעולה, אבל יכול להיות שהפער בינו לנגני רחוב אחרים לא כזה גדול שמצדיק 200 דולר להופעה שלו לעומת נדבות לנגן האחר.

    אני מסכים איתך שיש השפעה חברתית גדולה, בעיקר של חוסר תשומת לב של אנשים שלא התכוונו לשמוע קונצרט. אבל זה מדגיש את ההבדל מכדורגל או מאמנויות אחרות. אם תקח שחקן כדורגל שיקפיץ על הראש שלו מאה פעם, הוא ימשוך תשומת לב. אם יהיה לך צייר שמצייר פורטרייטים של אנשים, גם הוא ימשוך תשומת לב. מה לעשות שמוסיקה נחשבת לרבים כמשהו שהוא יותר רקע לפעילויות אחרות?

  5. התגובה של גיל:

    ואגב, הדוגמא שלך מדגישה את זה. הביצוע של בל עם התזמורת טוב הרבה יותר מזה בתחנת הרכבת. קודם כל יש לו תמיכה של התזמורת, דבר שני האקוסטיקה הרבה יותר טובה וכל הקהל בשקט. גם סוג היצירה אני משער מורכבת הרבה יותר. את היצירה שהוא מנגן בתחנה אני לא בטוח שנגן סביר לא יכל לנגן ברמה קרובה לשלו, ההבדלים לא נראה לי כאלו גדולים.

  6. התגובה של אורן (admin):

    כן, נקודות מעניינות. זה לא ניסוי "נקי" שמפריד במדויק את המשתנים. הרבה דברים שזורים זה בזה, מה שעמקשה להוציא נסקנה חד-משמעית.

הוספת תגובה