האהבה דוברת אליך

הָאַהֲבָה דוֹבֶרֶת אֵלֶיךָ
בְּשָׂפָה שֶׁאֵינְךָ מֵבִין –
זוֹ תַּמְצִית סִבְלֶךָ.

הָאַהֲבָה מַגִּישָׁה לְךָ בִּגְדֵי מְלָכִים
שֶׁלֹּא תּוּכַל לִלְבֹּשׁ
טֶרֶם פָּשַׁטְתָּ אֶת אַחֲרוֹן סְמָרְטוּטֶיךָ
בָּם תֶּאֱחֹז כְּקַבְּצָן עָלוּב מֻכֶּה יֵאוּשׁ

אֶת יָדֶיהָ – הַמְּפַסְּלוֹת בְּךָ יְצִירַת מוֹפֵת
תְּדַמֶּה לִזְרוֹעוֹת תְּמָנוּן אָיֹם
אֶת גִּשְׁמֵי הַבְּרָכָה שֶׁתָמְטִיר עָלֶיךָ
תְּדַמֶּה לְשִׁטְּפוֹנוֹת בּוֹלְעֵי-כָּל

אֶת מַנְגִּינָתָה הַנִּצְחִית, מַנְּגִינַת הַשְּׁלֵמוּת
יִשְׁמְעוּ אָזְנֶיךָ כְּזִיּוּף מִתְמַשֵּׁךְ
תִּרְדֹּף, תַּכֶּה, תִּרְמֹס אוֹתָהּ בְּרֶגֶל גַּסָּה
מִבְּלִי לָבוֹא עַל סִיפוּקְךָ
וְהִיא – עָרְפָה לֹא תַּפְנֶה אֵלֶיךָ

דוֹבֶרֶת הִיא אֵלֶיךָ
בְּשָׂפָה שֶׁאֵינֵךְ מֵבִין.

מִתּוֹךְ הַלְמוּת פַּטִּישׁ בְּסֶלַע אָטוּם
מַעְיָן חַיִּים נִפְרַץ
מִתּוֹךְ עוֹלָם מִתְפּוֹרֵר בַּעֲרָפֶל
יַעֲלֶה אוֹר גָּדוֹל
מִתּוֹךְ הַכְּאֵב הַחוֹתֵך בַּבָּשָׂר
יִפְרֹץ צְחוֹקְךָ מַעְלָה מַעְלָה –
וְאָז, חַפְּשִׂי מִכְּבָלִים – תָּבִין.

הָאַהֲבָה דוֹבֶרֶת אֵלֶיךָ
וְאֵינְךָ זָקוּק עוֹד לְשָׂפָה –
זוֹ תַּמְצִית אָשְׁרְךָ.

גן עדן של שוטים

"וייקח ה' אלוהים את האדם וינחהו בגן-עדן לעבדה ולשמרה"

– בראשית א, טו

א.
הם נכנסים אל החצר דרך שער העץ הפתוח למחצה הנע על צירו החלוד בחריקה. ראשון המנהיג ושניים מעושי דברו אחריו, שפת גופם מתגרה ברצינותה המעושה. חנן מביט בהם בעיניו הקטנות, ושפתיו מרטיטות. ידיו הגדולות ממששות את ידית המעדר והוא נע על עומדו בעצבנות, גופו ושכלו נדחפים ונבלמים במידה שווה ואין הוא יודע מה יעשה בם. בן שלושים, גדל גוף ומגושם במחוותיו. עד גיל מאוחר הסתירו אותו הוריו מהעולם בפנימייה מיוחדת. כשהיה מגיע לסופי שבוע אמא הייתה מכינה לו את מאכליו האהובים: עוף מתוק בסגנון סיני, חצילים בטחינה, ועוגת גלידה בטעם לימון. הופעתו בשכונה הייתה לא פעם מקור למבוכה, אך גם נושא לבדיחות. המבוגרים כמובן התנגדו לבדיחות, אך בצחוקם עודדו את הילדים. אחיו הצעירים, ניצן ובייחוד עומרי מהיר החימה, הסתבכו לא פעם בתגרות עם ילדים שהיו מחקים את חנן לצחוקם של השאר. אך מאז זמן כה רב חלף. ניצן מגיע מדי פעם לביקור עם אשתו והתאומות, ועומרי משתחרר בקרוב מהצבא – מבט עיניו דהוי ודומה כי שלהבת הזעם העצורה שבו הוצנה.

"אתם דורכים… תיזהרו על עמליה!" , הוא זועק לבסוף, לא יכול עוד להכיל את כאבו, והחבורה פורצת בצחוק פרוע.

מאז חזר (והרי הפנימייה כבר לא יכלה להחזיק גבר בגילו) השקיע את כל מרצו בעבודת הגינון שלמד בפנימייה, שם הפך ברבות השנים מגנן סתם ל'אחראי גינון', תפקיד שבו היה גאה עד מאוד. להפתעת הכול, לא יצאו חודשיים, וגינת המשפחה המוזנחת הפכה תחת ידיו לגן עדן פורח. את האדמה הסגופה, שבמשך שנים הניבה אך קוצים ועשב פרא, עדר היטב וכיסה במרבד דשא צפוף. התווה שבילי חצץ רהוטים ולצידם נטע בקפידה ברושים לימוניים, שיחי ורדים ושושנים. מסביב לחצר, למרגלות הגדר, שתל בערוגות המטופחות שלל פרחי עונה: לוע הארי, כריזנטמות, נוריות אדומות ויקינטון כחול. את עץ האבוקדו הקשיש גזם, סייד גזעו בלבן, ונטע לימינו ולשמאלו אגס ומשמש צעירים. לא היקף העבודה היה מרשים, אלא דווקא שקידת הלב שניכרה בכל פרט ופרט. נוטף זיעה היה מתיישב במטבח בצהריים, נושא אל אמא את עיני השקד המונגולואידיות ככלב נאמן, והיא הייתה עורכת לפניו את ארוחתו הגדולה שאותה היה מכלה בשקיקה. "הכי טעים לאכול שרעבים, נכון אמא?" הוא צוחק והמזון נושר מפיו ומכתים חולצתו. "נכון, חמוד", היא נענית בחיוך רפה, וכבר אינה מזילה דמעה כמו פעם. לא פעם היו הוריו מצותתים בחשאי לשיחותיו החד צדדיות עם עולם הצומח, ובעיקר עם עץ האבוקדו העבות, שלו קרא 'אבי קאדו' או פשוט 'אבי'.

"אז מה אתה אומר, אבי, נשתול פה כריזנטמות?"

הוא היה מטה אוזן כמקשיב בכובד ראש, ואז מהנהן בהסכמה וממשיך "כן, גם לדעתי זה לא מתאים. כדאי יותר לוע-ארי".

לא חלף זמן רב, והשכנים ביקשו מהוריו, גיורא וציפורה, שישלחו את חנן לעבוד גם בגינתם. מתוך רחמים בתחילה, אך משראו את התוצאות, מתוך התפעלות והתלהבות. גם התעקשו לשלם מחיר מלא ("בחייך, צפורה, זו עבודה של גנן מקצועי!" קראה בהתפעלות גברת כץ בקולה הצווחני). גיורא היה מטפל בעניינים הכספיים, ואף נוסע עם חנן למשתלה הסמוכה לקנות שתילים, כלי עבודה, ושאר פריטים שחנן ביקש. מעולם לא השתמש חנן בכסף, ומוחו פשוט סירב לקלוט את משמעות העניין. שעות רבות היה יושב עמו אבא ומנסה להסביר לו בעזרת משחקים פשוטים כיצד משתמשים בכסף כדי לקנות אוכל ("אתה נותן לי את התפוח, ואני נותן לך שקל. עכשיו נתחלף"), וכיצד מרוויחים כסף על ידי עבודה ("עבדת קשה נכון? הנה, מגיע לך עשר שקל"). אך חנן סירב בעקשנות להבין.  כאשר הביא לו גיורא את המשכורת הראשונה, ארבע מאות וחמישים שקלים, מישש חנן את השטרות, רחרח אותם, ובחן בקפידה את הדמויות המצוירות עליהם. משהו הקסים אותו, והוא נעלם בחדרו עם הכסף. "תן לו" לחשה ציפורה, והניחה יד על כתף בעלה לנוכח מבטו המודאג.

כעבור שעה יצא חנן בשמחה מחדרו והראה להוריו את יצירתו: ראשיהן של הדמויות נגזרו מהשטרות והודבקו כקולאז' מרנין בתוך גינה מצוירת. למשל, היה שם עץ אבוקדו שבמקום פירות תלויים היו לו דיוקנותיהם הרציניים של הרמב"ם ולוי אשכול. אי אילו מטבעות בני עשרה שקלים שימשו שביל או שיחים קטנים, ובמרכז הגינה ילד ("זה אני" הסביר חנן בהתלהבות) מחזיק בלונים שעליהם מתנוססים קלסתרונים של אנשי שם חמורי קלסתרון. גיורא, גזבר במקצועו בחברה גדולה למשקאות קלים, לא משל בעצביו לנוכח הסכום הנכבד שהושחת.

"מפגר שכמוך!" צעק בחימה, "מה עשית?! למה הרסת את הכסף?!"

והרי הוא בכלל לא הרס, הוא עשה בו משהו מאוד יפה.

אחר כך אבא בא לבקש סליחה וליטף את ראש בנו הבכור, "לא התכוונתי, חמוד, זה באמת מאוד יפה!"

כשרוק מבצבץ מזוויות פיו, ועיניו קרועות, חזר  חנן שוב ושוב: "אבא, אתה כבר לא אוהב אותי!" לבו של גיורא נכמר מכאב ואשמה ומאותו יום לא עוד הוטרד חנן בענייני כספים. את הקולאז' מסגרו ותלו מעל מיטתו עם כיתוב נאה של ציפורה, מורה בבית ספר יסודי, "המשכורת הראשונה שלי".

ב.
שמש צהריים של אב בוהקת ברומו של עולם, מכרסמת בהתמדה כל פינת צל קרירה. הרחוב ריק, וחנן עומד בחצרם של הרוזנפלדים שנסעו לחופשת הקיץ השנתית שלהם בפרובאנס.

"עשה טובה", פנה אריק רוזנפלד אל גיורא לפני שבוע במלתחה בתום משחק הטניס השבועי שלהם, "מה דעתך לשלוח את חנן לטפל לנו קצת בגינה, הא? תגיד לו שיש לו חודש לעשות לנו הפתעה, ושאני משלם טוב!"

נוטף זיעה הוא מביט ברגבים הסתורים שלרגליו. מרגע שהתחיל מלאכתו אינו לוקח הפסקות, כך הרגיל עצמו מזה שנים. בצהריים חוזר לאכול בבית ואז שב לעבוד עד שמחשיך (לקרוא שעון אינו יודע). הנה כבר סיים לעדור, ואחרי הצהריים ישתול את השתילים שהביא עם אבא מהמשתלה הבוקר. שתילים יפים, צחים ברעננותם. חנן מלטף אותם מדי פעם בידיו הנפיליות, פונה אליהם בשמם, ומסביר להם מה יעשה בם בקרוב.

"ואל תדאג ברוך", הוא פונה לשתיל זית, "אני אשים אותך ליד עמליה כדי שתוכלו לדבר".

"ואתה, סשה", הוא מקמץ את גביניו אל ברוש לימוני, "תהיה קצת יותר שמח, כי אם לא, כל הגן יהיה עצוב. אתה שומע? הם כולם מסתכלים אליך!"

שבעה ילדים נדחקו לתוך החצר, ונראה שזו החבורה כולה. יום רביעי המתיש בבית הספר הסתיים זה עתה, ולקראת סוף שיעור היסטוריה המשעמם הוחלט על בילוי. בהתחלה היו קצת היסוסים, אבל ליאור וחבורתו נתנו את הטון. הרי לא כדאי להיראות פחדן או רכרוכי. חוץ מזה, מה כבר הולכים לעשות? הנערים המיוגעים אך מבקשים להתאוורר קמעא בפעילות בידורית. היש פסול בכך? מדוע שלא יתענגו מעט  על מנת קינוח מלבבת בתום יום כה מפרך?

"תיזהר על סשה", אומר ליאור במבט נוקב לאחד הנערים, ושתיקת החבורה נפרמת לצחוק חנוק.

"סליחה סשה", מלטף הנער את אדרתו של הברוש הלימוני אגב חיקוי קולו של חנן, "לא התכוונו להכאיב לך… אתה יכול לשאול את עמליה".

ידיו של חנן מתהדקות על המעדר, עיניו מכווצות ופיו מרטיט.

מעין זיכרון עמום: כאשר היה בן עשרים בפנימייה, ואחת המדריכות דרכה בטעות על שתילים צעירים ששתל, נתקף בחמת זעם וטלטל את המדריכה בזרועותיו הכבירות, זועק: "אסור להרוג! אסור להרוג!". עד שרצו לעזרתה שני מדריכים מזדמנים, התעלפה המדריכה השברירית מעוצמת האימה. ההנהלה דרשה שחנן יסולק, אך לאחר לחצים כבדים שהפעילו ההורים, הוחלט להשאירו לתקופת ניסיון, לא מעט בזכות העובדה שמפעלו של גיורא היה בין התורמים הנדיבים של הפנימייה.

חנן, שמשהו בו זועזע בעקבות האירוע, לא יסף עוד להשתמש בכוחו, למעט לעבודות הגן המפרכות. הוריו נטו להאמין שהייתה זו תקרית חד-פעמית, ושהר הגעש כבוי. כך סברו גם בפנימייה.

"אז מה חנן," ממשיך ליאור, "מה תשתול עכשיו?"

חנן מביט בו בלי להבין במה מדובר, ורק מחריש ומלטף את המעדר. מדי פעם הוא פולט הברות סתומות.

"מה, אתה לא מדבר איתי?" ממשיך ליאור וקולו מתרכך בעלבון מעושה.

"אתה לא מבין כלום", ממלמל חנן, ומניד מוכנית את ראשו קדימה ואחורה.

"אני לא מבין כלום?!" נתפס ליאור בבדל שהושלך לו להנאתה הרבה של חבורתו.

"אתה לא מבין כלום", ממשיך חנן למלמל וללפות בחוזקה את המעדר, כמו היה גלגל הצלה.

"מה אני לא מבין?" ממשיך ליאור.

"אתה לא מבין", אומר חנן בעיניים מושפלות, "כתוב בתורה".

"מה כתוב בתורה, חנן? ספר לי מה כתוב בתורה".

"כתוב בתורה שאסור להרוג!"

"את מי הרגתי?", מגביה ליאור את קולו במעין תדהמה מבוימת.

"כמעט הרגת את עמליה!"

המתח משתחרר בצחוק פרוע.

"מי זאת עמליה?" קורא ליאור מבעד לגעיית הצחוק, ומעביר בהפגנתיות את מבטו סביב הגינה.

חנן שותק.

"לא תגיד לי מי זאת עמליה?"

חנן ממלמל לעצמו: "הוא אוהב את כולם. אסור אסור".

ליאור בוחן את חבורתו בחיוכו שובה הלב, קורץ להם, וכמו שוקל בינו לעצמו מה עליו לעשות כעת. לפתע צץ בו רעיון; פניו אורות והוא נפנה בחדווה תיאטרלית אל רעיו, רווה בל נימיו את הערצתם הבלתי מסויגת.

מבטיהם המשועשעים של בני החבורה ממוקדים בליאור הנוטל את הברוש הצעיר מול עיניו של חנן ושואל: "זו עמליה?"

חנן שותק, מיוסר, ורק ממלמל לעצמו בקדחתנות "כתוב בתורה, כתוב בתורה".

"אוי!" נאנח ליאור, כאשר השתיל נשמט מידיו ונופל על השביל חשוף שורשים.

"עמליה נפלה!" הוא קורא, סוקר את חבורתו בעצבות פתטית, וצועד אל חנן בלי לשים לב, כביכול, שרגליו רומסות את העץ הצעיר השרוע לרגליו.

"אוי ואבוי! נשבר העץ!"

ג.
כאשר היה בן שמונה עשרה, לימדו אותם בפנימייה לראשונה את סיפורי התורה. חנן אהב במיוחד את סיפור גן עדן, שבו האדם כאח גדול היה לעצים ולחיות. את העניין עם הנחש והתפוח לא ממש הבין, אך מה שבכל זאת הבין היה שנעשה שם מעשה נורא שבגללו גורשו אדם וחווה. הוא שאל את המורה: "אבל מי ייטפל  עכשיו לאלוהים בגינה?"

"אלוהים יכול לטפל בה בעצמו", ניסתה המורה לענות בחיוך.

חנן בהה בה בפה פעור ושאל: "אבל אם הוא יכול בעצמו, אז למה הוא הביא לשם את אדם וחווה?"

במים העמוקים הללו לא הרגישה המורה עצמה בנוח, ותחת להשיב, כשעל פניה חיוך מעושה, המשיכה לספר על קין ועל הבל ועל הקנאה הנוראה ששמה קץ לחייו של האח הצעיר.

"אבל הוא אהב אותו!" זעק חנן בעיניים קרועות.

המורה הסתכלה בו בחיבה, לא יודעת מה תשיב, ולבסוף רק אמרה "הוא היה אח שלו".

"אז למה הוא הרג אותו?!" תבע חנן תשובה.

"אולי בגלל שהוא קינא בו", ניסתה המורה, "אתה יודע מה זה לקנא?"

"לא".

"אולי קין רצה שאלוהים יאהב רק אותו ולא את הבל?", הציעה.

"אבל אלוהים אהב גם את קין!"

"איך אתה יודע?"

"כי אלוהים אוהב את כל הבני אדם!"

"איך אתה יודע, חנן?" המשיכה המורה, גאה על שחשפה בתלמידה תובנות שכאלו.

חנן שתק, אבל חברתו לכיתה, נעמי, הציעה: "כי אם נגיד הוא לא היה אוהב, טוב נ-ג-י-ד, אז הוא לא היה שם אותם בגינה של עדן".

"תשובה יפה!" נענתה המורה לנעמי במאור פנים וספקה כפיה, מוחלת לנעמי על אי-הדיוק, אך חנן נותר מסוגר בשתיקתו, לא מרוצה מהתשובה שהוצעה, וכמו מנסה לגלות בתוך תוכו מענה מדויק יותר.

באחד השיעורים האחרים, לקראת פסח, למדו על יציאת מצרים, על משה ועל מתן תורה בהר סיני.

"למה לדעתכם עלה משה להר?" שאלה המורה לאחר שעברה בלשון פשוטה ובהיגוי ילדותי על הסיפור, נעזרת בתמונות צבעוניות: קריעת ים סוף, עם ישראל במדבר, ומשה האוחז בלוחות כשנהרת אור בוקעת מראשו ואופפת את גלימתו רבת הקפלים.

"כדי להביא תורה!" קראה נעמי.

"יופי! ומה כתוב בתורה?" המשיכה המורה בקולה המרופד רכות מעושה.

"שאלוהים אוהב את כל הבני אדם!" קרא חנן בקול גדול, סוקר את חבריו בשמחת ניצחון, כולו חדווה על תגליתו.

"לא חנן", ניסתה המורה לבולמו בעדינות, "אתה מתבלבל עם מה שלמדנו על אדם וחווה".

"אבל אלוהים אוהב את כל הבני אדם!" זעק חנן בקול בעוד מבטיהם של חבריו לכיתה מלווים אותו בהשתוממות פלאית.

"כן, כן, אוהב את כולם!" נסחף חנן בהתלהבותו, והתווה בידו על הכיתה, על המורה ולבסוף גם על עצמו: "גם את חנן וגם את העצים והפרחים והג'וקים והנמלים והאנשים והילדים והציפורים והזקנים והכלבים והחתולות וה-"

כאן עצרה אותו המורה, ונגעה קלות בידו המפזרת בנדיבות את אהבת האל לכל עבר –

"ומה היה כתוב על לוחות הברית, אתה יודע?"

חנן השתתק, התבונן בה ברצינות ואמר שלא.

ואז הם עברו על מה שכתוב בלוחות הברית, למשל לא לגנוב או לא לשקר. את "לא תנאף" הסבירה המורה כך: "אם למשל יש לך אישה, אז אסור לך ללכת עם אישה אחרת".

"אסור שתיים?" שאל צביקה שעל פניו אותה הבעת תימהון עוויתית  שניתן לפרשה גם כהשתוממות מתמדת על שרירות לבם של בני-אדם.

"אסור".

"למה?"

"כי ככה אלוהים רוצה".

"למה?"

"כי ככה זה, מה צביקה, זה יפה לדעתך ללכת עם שתיים?"

צביקה התבונן במורה לרגע, ואז פרץ בצחוקו המשתנק שאליו נסחפה כל הכיתה בהתמכרות.

הדיבר שהכי עניין את חנן היה "לא תרצח", והדבר החזיר אותו שוב לבראשית –

"אז למה קין הרג את הבל?" שאל.

"כבר דיברנו על זה", ענתה המורה וקוצר רוח מוחשי מבצבץ ממעטה החביבות שסיגלה לעצמה.

"אההה, אני יודע למה לא להרוג!" זעק חנן מתוך שכנוע עצמי עמוק, וכמו מספק לעצמו תשובה תחת חוסר התשובה של המורה.

"למה?", שאלה המורה, עיניה מפלבלות מבעד זגוגיות משקפיה הזוויתיים.

"כי אם אלוהים אוהב את כולם, אז הוא לא רוצה שיהרגו לו אותם, כי הוא א-ו-ה-ב את כולם, אז הוא לא רוצה ש-י-ה-ר-ג-ו, כי הוא אוהב ככה המון", אמר חנן ופרש את ידיו בכל כוחו, ועל פניו שפוך חיוך רחב מאושר.

"את יודעת, יש בו משהו פשוט מדהים", אמרה המורה, סטודנטית מבר-אילן העושה סטאז' בחינוך מיוחד, למנהלת הפנימייה, בידה האחת נס-קפה, וידה הפנויה מצביעה על דמותו המרוחקת של חנן העודר במרץ את גינת הירק. ולנוכח מבטה השואל של המנהלת ביארה: "הוא חושב על הכול כל כך לעומק!"

ד.
מבעד למסך המוניטור הירקרק בחדר טיפול נמרץ השתקפו במעוות שלוש דמויות: אם, אב ואחות. למרגלות המוניטור שכב נער צעיר, ראשו ופלג גופו העליון מלופפים בתחבושות. הנער לא היה בהכרה. האם לא חדלה מבכי ומהתייפחויות, ושפתיו הצרות של האב היו חשוקות בעווית קפוא של זעם, תסכול ודאגה. האחות הגדולה חיבקה את אמה, ומידי פעם פנתה לאחד הרופאים החולפים שואלת דבר מה בנימה נרגנת, מצביעה לסירוגין על הנער ועל המוניטור. מוקדם יותר באותו יום שבחודש אב, ברחובותיה המטופחים של השכונה, בסביבת מעונם של הרוזנפלדים ששהו בפרובאנס לרגל טיולם השנתי, בקעו צעקות היסטריות מגרונם של שבעה נערים: "הוא הורג אותו! המפגר הורג אותו! בואו מהר, הצילו!"

מרעיד כולו, דם נוטף מן המעדר שבידיו, נעמד אדם הסובל מפיגור שכלי מעל גופו המפורקד של נער בן חמש עשרה, יפה תואר, מבריק, כך אומרים הכל, נערץ על חבריו.

* * *

אי שם בשרון, מבעד לחלון של המחלקה הסגורה המשקיף אל גינה מטופחת, מביטים גיורא וציפורה בבנם העובד במרץ ומנסים לעקוב אחר דבריו של פרופסור בירן המתאר ברהיטות לא טבעית, עטופה רוך מלאכותי, כיצד במפתיע השתפר מצבו של חנן כשנתנו לו קצת לעבוד בחוץ. "לא, אנחנו לא מצליחים לתקשר איתו עדיין", הוא עונה באמפתיה מתורגלת לשאלת האם, "אבל אנחנו מקווים שעם הזמן ההשפעה של הטראומה תרד. בספרות קוראים לזה –" הוא נדרש למונח לועזי רב הברות שהאם לא מבינה, אך כל אותה עת מלווה מבטה את תנועותיו של בנה, כמו משלים באהבה את ששכלה לא יתפוס לעולם. האב מהנהן ומהמהם, שוקל בינו לבין עצמו האם יוכל התאגיד להפנות תרומה צנועה למחלקתו של פרופסור בירן. אחרי הכול, מדובר במלאכת קודש ממש.

בחוץ, תחת שמש קופחת של אב, עודר את הגינה גבר בן שלושים ואחת, גדל גוף ומגושם במחוותיו בדרך כלל, אך קשוב ומדויק באופן מפתיע בכל מה שקשור לעבודת האדמה. זה עתה שתל שיח לבנדר רך, והוא נפנה אל עץ האלון הגדול שבמרכז הגינה, מביט בו בכובד ראש, נושם עמוקות, מוחה את הזיעה ממצחו ושואל: "ליאור, כאן זה בסדר?"

אל האור

אֶרֶץ חֲדָשָׁה  רוּחִי אָז חָזְתָה
מֵאֹפֶק עַד אֹפֶק  אָשִׁיר אֵת שִׁירָה

לֹא יַעַר לֹא הַר, לֹא נַחַל זוֹרֵם
לֹא רֶמֶשׂ לֹא עוֹף, אֵין גְּבוּל בָּהּ תּוֹחֵם
צַדִּיקִים בָּהּ יוֹשְׁבִים וּפְנֵיהֶם נֶהֱרֶה
חַיַּי נֶצַח לָהֶם בְּשָׂשׂוֹן טָהֳרָה

כָּל צְלִיל וְצוּרָה יִוָּצְרוּ בְּאוֹרָה –
שִׁיר הַשִּׁירִים הִיא,  תַּכְלִית הַתּוֹרָה

בְּגָד גַּס לְעוֹּרִי וְרַגְלֵי יְחֵפוֹת
תַּחַת לַהַט חַמָּה וְגַשְׁמִי זִלְעָפוֹת
בִּנְתִיבֵי הַקְּדוֹשִׁים הָדְרוּכִים עֲנָוָה
אַל שָׁמֶיהָ אֶחְתֹּר בְּדִמְמַת אֱמוּנָה

אוֹצָרָהּ לִי  יָאִיר כְּעַמּוּד בְּמִדְבָּר
עֵת גּוּף זֶה מִתְכַּלֶּה בְּמַכְאוֹב שֶׁל בָּשָׂר
הוֹ, מוֹרִי, צוּר יִשְׁעִי,  שְׁלִיחַ אֶל מְבֹרָךְ
אֶת הַשַּׁעַר הֵצֵר לְפָנַי אָנָּא פֶּתַח

אֶל הָאוֹר, אֶל הָאוֹר,  אָז אָרוּץ בְּחֶדְוָה
לְחַיִּים שֶׁל אֱמֶת, אֹשֶׁר עַד, אָהֲבָה

מילים: אורן פרבר, לחן: אבי גרייניק

עשרים ואחת – סיפור קצר

סיפור קצר שכתבתי לפני שנים ופרסמתי באתר 'ביכורים' תחת שם העט דניאלור.
הסיפור מבוסס על מקרה אמיתי. כאשר קראתי אותו שוב היום, הוא הזכיר לי שאין כל דרך לתרום לילד, ובוודאי לא לחנכו, בטרם הבשילה בנו הרגישות האוהבת לעולמו הפנימי. יאנוש קורצ'אק הדגיש נקודה זו רבות, והוא בהחלט ידע על מה הוא מדבר.

*  *  *

מתרוצצים, צווחים, צוחקים, עשרים ילדים וילדות. עשרים גופים זעירים שהוסר מעליהם לשעה קלה עול מחברות, ספרים, לוח, שיעור. פורקים התרגשות. עשרים ילדים במרחביו אוצרי הסוד של המוזיאון העירוני, שיכורי חירות מן המתנה הבלתי צפויה שהוענקה להם ביום אביב שטוף שמש זה.

"ומה לדעתכם רואים בציור הזה?"

עשרים ילדים וילדות מכיתה בית שלוש אינם יודעים את נפשם מרוב חדווה, מקובצים סביב מדריכה צעירה שלא מסוגלת עוד  למשוך את תשומת ליבם. עיקשותה ראויה לציון אך המולת  הילדים מכל עבר טורפת שוב ושוב את ניסיונותיה, עד שחיוך נבוך מרפרף בזוויות פיה וידיה מתרוממות במעין התנצלות. שמונה עשרה, תשע עשרה, עשרים ילדים וילדות ואחת חסרה. היכן היא? האם לא הבחין איש בחסרונה? העשרים ואחת אינה משתתפת בצהלות החדווה. עומדת בפינה שכוחה, מוסתרת על ידי עמוד גדול, עיניה עוקבות אחר כל תנועה של בני כיתתה. בושה גודשת אותה, והיא רק מבקשת שהעינוי כבר יסתיים והיא תוכל להיות שוב בבית מול הטלוויזיה עם השוקו החם שאימא מכינה לה.

"הכול בסדר שם?"

קול זר נשמע מאחוריה וגורם לה להסתובב במהירות. לפניה אישה מבוגרת עם המון איפור ובגדי תחרה לבנים כמו בסרטים. היא מנסה  להתחבא בפינה מתוך תקווה שהאישה תלך, אך האישה לא הולכת.

"הכל בסדר שם?"

פתאום היא מזהה ומכירה. כאשר נכנסו למוזיאון האישה הזו הסבירה כל מיני דברים על המוזיאון ואז אמרה שאסור לעבור את העמודים עם החבלים ואסור לצעוק ואסור ללכלך ואסור ואסור ואסור…ואז המורה אמרה להקשיב לה טוב טוב כי היא העוצרת, וזה היה מאוד הגיוני כי התפקיד שלה הוא בעצם לעצור את כל הילדים שלא יהרסו את המוזיאון.

"למה את לא עם כל הכיתה?"

פתאום היא מבינה שאולי האישה העוצרת חושבת היא עשתה משהו רע כמו לגעת עם היד בתמונה או לעבור את העמודים עם החבל  ואולי עכשיו היא תגיד למורה ואז יענישו אותה, אבל זה בכלל לא נכון כי בעצם היא לא עשתה שום דבר רע, כי היא עומדת פה כל הזמן בפינה. היא מתחילה להרגיש איך הגרון שלה נחנק והעיניים מתמלאות.

"חמודה, את בסדר?"

האישה  מתכופפת אליה נמוך נמוך כך שכעת אפשר לראות את הפנים שלה ממש מקרוב. יש לה המון פודרה על הלחיים והשפתון שלה כל כך אדום שאפשר לחשוב שכל הדם נשפך לה לתוך השפתיים. היא מסתכלת לה בעיניים ופתאום היא נזכרת בעיניים של סבתה מוניקה שתמיד יש לה זמן והיא אף פעם לא אומרת מה צריך לעשות וגם אם שברת משהו או עשית משהו ממש לא בסדר היא רק אומרת "כפרה, שתהיי לי בריאה"

"אני.. אני"

הכיתה כבר עברה לקומה השנייה ועכשיו רק היא והאישה שלובשת בגדי תחרה נשארו ליד העמוד באולם הענקי עם כל התמונות והפסלים והעמודים והחבלים שאסור לעבור.עכשיו דמעות חמות זולגות לה על הלחיים והקול שלה נהייה כזה רועד ולא אכפת לה כבר מכלום, גם שיראו את הרטיבות.

"אני..נו…" היא משפילה מבט, "ברח לי"

רבע שעה. לכל הדעות פרק זמן אפסי וחסר חשיבות. ברבע שעה אפשר למשל להכין ולשתות קפה. ברבע שעה אפשר לשמוע חדשות ולפטפט קצת או אולי לבדוק אם הגיע דואר במחשב ולעשות כמה סידורים קטנים. ברבע שעה אפשר גם למשל לאחוז בכף ידה של ילדה, לעבור איתה את הכביש שמול המוזיאון, להיכנס לחנות נחמדה לבגדי ילדים, לבחור ביחד תחתונים ומכנסיים חדשים, לשלם בכרטיס אשראי זהוב,  ולחזור למוזיאון בלי שאף אחד ידע.  רבע שעה. פרק הזמן הדרוש להעביר ילדה אחת את הגשר שבין בושה לחדווה.

הנה נספור שוב: שמונה עשרה, תשע עשרה, עשרים ועוד אחת. זו לא טעות.

מתרוצצים, צווחים, צוחקים, עשרים ואחת ילדים וילדות. עשרים גופים זעירים שהוסר מעליהם לשעה קלה עול מחברות ספרים, לוח, שיעור. פורקים התרגשות. עשרים ואחת ילדים במרחביו אוצרי הסוד של המוזיאון העירוני, שיכורי חירות מן המתנה הבלתי צפויה שהוענקה להם ביום אביב שטוף שמש זה.

 


מקור תמונה

בריון השכונה

לקראת בואו של בוב דילן לארץ,  מוזכר פה ושם שירו Neighbourhood bully או 'בריון השכונה'. שיר זה, מתוך האלבום Infidels, הנו משל  שנון על ישראל, ועל צביעותו המופלגת של העולם ביחסו אליה. השיר יצא ב-1982, ממש לאחר תקיפת הכור העיראקי (והד לכך אפשר למצוא בשיר), אך הוא רלוונטי היום באותה מידה, אם לא יותר.
את שירו של בוב דילן תרגמתי לעברית, הוא בוצע על ידי אריאל זילבר ב-2005.  הנה הביצוע של דילן והתרגום.


בריון השכונה / בוב דילן

בריון השכונה, הוא בסך הכל אחד
אויביו טוענים, אדמותינו שדד
הקיפוהו בערך מליון לאחד
אין לו לאן לברוח, הוא תמיד לבד
הוא בריון השכונה.

בריון השכונה, רק לשרוד מתאמץ
מושמץ ומגונה כי עדיין לא מת
ללחום לא אמור, הוא צריך עור של פיל
רק לשכב ולמות שאת דלתו כל איש מפיל
הוא בריון השכונה.

בריון השכונה, גורש מכל מקום
נדד כפליט, מוכה וערום
משפחתו התפזרה, עמו נרדף והושמד
עומד למשפט, רק על כך שנולד –
הוא בריון השכונה.

כנופיית לינץ חיסל, הנשיא מיד צלצל
נשים זקנות גינו אותו, דרשו שיתנצל
שהשמיד ת'פצצות, אף אחד לא שמח
הרי לו נועדו,
"באשמתך!" הם קראו
לבריון השכונה.

לא כדאי להמר, הסיכויים די קלושים
שלפי חוקיהם יישאר בחיים
כי גרדום לפניו, קנה אקדח בגבו
ולכל  מטורף יש רשיון להרגו,
הוא בריון השכונה.

אין לו בן-ברית, שיגיד מילה טובה
על הכל משלם, בשבילו אין אהבה
"קח נשק מיושן," הם זורקים לעברו
אבל אין גם אחד שילחם לצדו
הוא בריון השכונה.

הוא מוקף פציפיסטים שחולמים על שלום
"רק לא עוד דם!"  זועקים למרום,
בזבוב לא פוגעים
אם פגעו – חיש בוכים
"שהבריון יירדם,"  הם אורבים ומייחלים
הוא בריון השכונה.

חלפה כל אימפריה, שאותו שעבדה
מצרים ורומא, גם בבל הגדולה
במדבר יצר גן-עדן, הפריח שממות
במיטה רק עם עצמו, ובו איש לא ישלוט
הוא בריון השכונה.

כן, ספריו הקדושים נרמסו זה מכבר
כל חוזה שחתם לא שווה ת'נייר
מכל מה שהושלך הוא יצר הצלחה
לקח חולי ומכאוב  והפכם לברכה
הוא בריון השכונה.

אמרו לי כעת, אינכם חבים לו דבר מה?
כלום, הם קוראים, הוא רק רוצה מלחמה!
גאווה, דעה קדומה, וטיפשות למכביר,
לטורפו הם אורבים ככלבים זבי ריר,
בריון השכונה.

מה כל פשעו, שצלקות הוא עוטה?
המזהם הוא כוכבים, הנחלים הוא מטה?
בריון השכונה, ניצב על הגבעה
עוצר את השעון, הזמן בו קפא
בריון השכונה.

___
מנחם בן, NRG, 17.6.11

הִתְפַּתְּחוּת

בִּתִי הַקְּטַנָּה
עַל גַּבָּה בַּמִּטָּה
פְעוּרַת פֶּה וּמַבָּט
בֻּבּוֹת מְחַיְּכוֹת
חָגוֹת מֵעָלֶיהָּ
לו רַק יָכְלָה –
הָיְתָה מְדַבֶּרֶת

מוּל שָׁמַיִם זְרוּעִים
עַל גַּבִּי בַּמִּדְבָּר
פְעוּר פֶּה וּמַבָּט
רִיבוֹא כּוֹכָבִים
חַגִים מֵעָלַי
לוּ רַק יָכֹלְתִּי –
הָיִיתִי נאלם.

תפילת אמן

בְּטֶרֶם אֲבַקֵּשׁ
בַּצּוּר לִפְסֹל צוּרָה
לְךָ לִבִּי אֶתֵּן
וּבְשִׁמְךָ אֶקְרָא

גּוּפִי נַפְשִׁי שִׂכְלִי
כַּעֲבָדִים פְחוּתִים –
אֶל רוּחַ הָאֱמֶת
יָבוֹאוּ נְכוֹנִים

אֶת רְצוֹנְךָ הַטּוֹב
יַגְשִׁימוּ אָז יָדָי
עֵת שִׁיר שֶׁל הוֹדָיָה
יִפְרַח עַל שִפְתוֹתַיי

הֵן כֹּל אֲשֶׁר אַבִּיעַ
וְכֹל אֲשֶׁר יוּבָּע
אִם אֹשֶׁר הוּא וְאוֹר
שֶׁהֲרֵי מִמְּךָ נָבַע!

הַמְּשׁוֹרֵר

מה עושה הַמְּשׁוֹרֵר?

זֹאת אוּכַל אַךְ לְשַׁעֵר

פָּז תִּפְאֶרֶת שֶׁנָּפְלָה

יְלַקֵּט קִמְעָה קִמְעָה

יאספנה אֶל חיקו,

יצרנה בִּלְבָבוֹ.

דִּמּוּי נוסק, חָרוּז קוֹלֵעַ

טווה, אוֹרֵג, מִשְׁתַּעֲשֵׁעַ

הגותו  יְקוּם מקפת

בִּנְגִיעָה קַלָּה רוחפת

פולח מַבָּטוֹ,  חוֹדֵר

קוֹטֵף לוֹ יֹפִי וְשׁוֹזֵר

לֹא מוּבָן גם לְעַצְמוֹ

הַשִּׁירִים חוֹלְפִים דַּרְכּוֹ

רַק טִפְטוּף, נִיצוֹץ הֶבְזֵק

בַּצְּלָלִים הוּא מְשַׂחֵק

אֶת קשתו יָרִים, יִמְתַח

חֵץ-שׁוּרָה שנוּן יִשְׁלַח

מַה עוֹשֶׂה הַמְּשׁוֹרֵר?

רִגְעֵי פֶּלֶא הוּא קוֹשֵׁר

עֵת יַחְשֹׂף סוֹדוֹת גנוזים

יעטפם בדיו סתרים

– – –

תימהוני, הוֹזֶה, קוֹסֵם

לוֻלְיָן מִלִּים, נָבִיא, חוֹלֵם

הַיֵּשׁ דְּמוּת למשורר?

זֹאת אוּכַל אַךְ לְשַׁעֵר

הפיזיקה של בעיטת בננה

איך הוא עושה את זה? איך פועל הקסם?

הגול מרהיב, אבל מדוע מסלולו של הכדור מתעקם? נתחיל מהסוף.
עצם העובדה שהכדור אינו נע במסלול ישר, מצביעה על כך שלחץ האוויר בצד אחד גדול יותר מלחץ האוויר בצד השני. אבל מדוע שיתקיים הפרש לחצים? כאן בא לעזרנו (ולעזרת רוברטו קרלוס)  עקרון ברנולי הנגזר (כמה מפתיע) ממשוואת ברנולי. על פי עקרון זה, המהווה אבן פינה בניתוח זרימה של נוזלים וגזים באשר הם, לחץ של גז (או נוזל) קטן ככל שמהירות הזרימה שלו גדלה. זה מסביר מדוע החלונות נצמדים 'החוצה' כאשר נושבת רוח חזקה, שכן לחץ האוויר בחוץ נמוך יותר עקב תנועתו המהירה. אם פעם תהיתם מדוע גגות בתים נתלשים בסופות הוריקאן, או מדוע המטרייה מתהפכת כלפי מעלה ברוח – עכשיו זה ברור: הלחץ של אויר סטטי גבוה יותר.

בחזרה למגרש. כתוצאה מהבעיטה, הכדור נע קדימה (= יש לו מהירות קווית) אבל גם מסתובב סביב צירו (נניח שעם כיוון השעון). כעת, נשים לב שמהירות זרימת האוויר משני צדדי הכדור אינה שווה. מדוע? מצד שמאל, כיוון הסיבוב מנוגד לכיוון ההתקדמות הקווית של הכדור , ועל כן מהירות הזרימת האוויר מצד זה יחסית נמוכה. לעומת זאת, בצד ימין, כיוון הסיבוב של הכדור מתחבר למהירות הקווית של הכדור, ולכן המהירות שם גבוהה יותר. כפי שראינו, חוק ברנולי 'מתרגם' את הפרשי המהירות להפרשי לחצים  היוצרים כוח (הנקרא כוח מגנוס) המסיט את הכדור ממסלולו הישר, במקרה זה ימינה. מבלבל? עקבו אחרי אנימצית הפלאש (שמשום מה לא עובדת ב-explorer):

גם כאן מהלך העניינים מוסבר בצורה שווה לכל נפש (הגרפיקה מתחילה בערך באמצע):

הבהרות:
1. אפילו רונלדינו לא יכול לבעוט בעיטת בננה על הירח היות שאין שם אוויר, ואם אין אוויר, אין לברנולי מה להגיד.
2. אם האוויר לא היה צמיגי במידת מה, לא ניתן היה לבעוט בעיטת בננה. מדוע? הצמיגות מאפשרת לשכבה דקה של אוויר להצמד לפני הכדור ולהסתובב עמו, ובלי זה, לא היו הפרשי מהירויות בין שמאל וימין.
3. (לפיזיקאים) עקרון ברנולי אינו חוק טבע בסיסי, כמו למשל חוק הגרוויטציה –  הוא נגזר מתמטית מחוק שימור האנרגיה.
4. פעם, ספרי הלימוד הסבירו שעקרון ברנולי אחראי לעילוי על כנף של מטוס. מסתבר שהעניינים לא כל כך פשוטים. אריה מלמד-כץ מסביר מדוע.
5. לא צריך לדעת את כל זה כדי לבעוט בעיטת בננה. זוהי רק דרכם של החנונים לגעת ברגע של תהילה.

ועכשיו, בחזרה למונדיאל.