מדע ושאר רוח

השבוע פורסם בעיתונות על מחקר הקובע, בין השאר, ש-80% מהיהודים בארץ מאמינים באלוהים (בקרב הערבים מן הסתם האחוז גבוה יותר). ניתן להניח, שידיעה זו מעוררת אי-נחת או משהו שמזכיר ייאוש בקרב מה שמכונה 'הגרעין האתאיסטי הקשה'. אלו הסוברים, שתחת שהאנושות תתקדם לתפיסה נאורה ו-'מדעית' היא נסוגה לסוג פרימיטיבי של אמונה בכוחות מיסטיים, לא מוכחים בעליל.  אך זאת יש לזכור, שאתאיזם הנו אמונה לכל דבר, אמונה שאינה ניתנת להוכחה. יתר על כן, בדומה לדתות הממוסדות, גם האתאיזם המטריאליסטי מאופיין בפנאטיות, קוצר רואי, וביטול מתנשא של כל מי שאינו חושב כמותו.
אתאיזם מסוג זה מהווה, לצערי, את הבון-טון בקרב אנשי המדע (לא כולם, כמובן), ועל כך כתבתי ב-'על מדע ומדעיזם' וגם ב-'על שירה, רצון ואבולוציה'.
הבוקר התוודעתי (תודה למנחם בן) לשירו המשעשע של נתן אלתרמן, שמציג באופן הקולע ביותר את מהותם של דברים, וזה כשלעצמו שווה רשומה חדשה בבלוג.

הקלריקל* / נתן אלתרמן

(*אדם השואף להשליט את שלטון הדת)

להורים חפשיים – זוג מוכר לי מאד

נולד ילד חמוד וחפשי בדעות,

אך בטרם הילד עמד על רגליו

כבר הרגישה האם והרגיש גם האב

כי בזה התינוק, במין דרך פטלית,

נשתרשה נטייה חזקה קלריקלית!

ערב ערב שאל הוא, אותו קלריקל,

מה למעטה ומה בשמים מעל,

מי מוציא כוכבים להאיר בלילות

מי יושב ברקיעים המלאים אורה,

מי מוריד הטללים ? וכמו-זה שאלות

של אנשי המאה השחורה .

אך ידעו ההורים, עד נפשם כמעט קצה,

לעמד איתנים למול כל פרובוקציה

וענו לו בנחת תשובות ביולוגיות,

פיזיות, כימיות, אנתרופולוגיות.

ומובן שהאב גם האם שניהם יחד,

עוד חיכו לעיקר, באימה ופחד.

לא לשוא! יום אחד, את הוריו הבוהים

הפיליסטר שאל אם יש אלוהים.

נדהמו אב ואם והחלו לחזות:

איך הגיע אליו השמועה הלזאת?

והובא לשיחה משפחתית זה הסעיף,

והחלט: זאת סיפר לו הסב שבצריף.

אך הסב נשבע בדמעות שליש

שאת זו השמועה לא ספר הוא לאיש.

ובזמן התפילה כה נזהר הוא כל יום

שנכדו לא ייגש אליו חס ושלום.

והנו מתפלל בנשימה עצורה,

שנכדו לא ישמע את השם הנורא.

והצריף הוא סגור ואטום בתכלית,

שנכדו לא יראהו עטוף בטלית.

ועלתה הצעה אז: לקראת הבאות

להגן על הילד מפני השפעות.

ולשמור את נפשו הרכה ופתיה

מגורמי תעיות ותהיה.

אך היה שם חבר הגיוני ומיושב

שאמר, בלי לחזור פעמיים:

לשם כך יש לקום ולהסתיר מפניו

קדם כל אדמה ושמים.

כל כוכב הוא לילד כמין פרובוקטור

אך בזה העולם הסוער וניתך

שום מרכסיסט לא גדל עוד

בתוך אינקובטור,

ואולי פחדנות היא לשמור אותו כך.

קצת עלוב יראה המרכסיסט שיחרוג

מקפסת חינוכו, מעוטף כאתרוג.

לוחמים ותיקים אב, מורה ומורה!

אל תהיו פוחדים כה מעין-הרע!

חוץ מזה שכחו השוקלים ודנים

שגם המה היו קלריקלים קטנים,

ואסון לא קרה, יש דואג ומרחם:

הם גדלו אפיקורסים, ברוך השם.

והמדע הוא רק נקב אחד מרבים
חותר וחופר ניצוצות ושבבים.
אך כשלהוכיח איננו יכול -
אז בכח הוא הולך את הרוח לכבול… (מאיר אריאל)

שורשיו של המדע, מהישגיה המרשימים של הרוח האנושית, נעוצים בפילוסופיה היוונית אך צורתו המוכרת החלה מתהווה באירופה של המאה ה-17. אכן, בפרק זמן קצר יחסית, שעט המדע המודרני אל הישגים עצומים: אסכולות מדעיות שלמות נוסדו, התבססו ופרחו, כך שנחוצים כרכים רבים בכדי לתאר את ההתקדמות הכבירה בפיזיקה, כימיה, ביולוגיה (ומיקרוביולוגיה), מדעי כדור הארץ, ובמקביל את ההפריה ההדדית המסועפת והעמוקה בין הדיסציפלינות השונות. אמנם, ההתקדמות המדעית לא הביאה לטרנספורמציה ערכית של האנושות (כפי שקיוו רבים שיקרה), אך היא הובילה להבנה קוהרנטית יותר של המציאות החומרית, שממנה התפתחה טכנולוגיה ששינתה (ומשנה) כמעט כל היבט של הקיום האנושי.

אך אין המדע 'עיסוק' גרידא. בין הערכים העומדים בבסיסה של הפעילות המדעית ניתן למנות סובלנות והקשבה, חיפוש כן אחר האמת, יושר אינטלקטואלי (הנובע מענווה ומחזק אותה), וכמובן החופש לחקור, לטעות, להודות בטעויות ולצמוח מהן. הדיסציפלינה המדעית מביאה לפתוח ושכלול של חשיבה מאורגנת ויסודית, תקשורת אפקטיבית (הנובעת מהצורך לחלוק רעיונות מורכבים ומופשטים עם עמיתים), עבודת צוות והכרה בכך שהמציאות מורכבת יותר מכל תיאוריה אנושית. אלברט איינשטיין דיבר על היראה המתעוררת  באיש המדע כאשר הוא מבין לעומק היבטים מהותיים של המציאות שלא היו מוכרים לפני כן.

ניתן היה לצפות, שהעוסקים במדע והאמונים על שיטותיו יצמיחו תרבות מבורכת שתקרין למעגלים רחבים יותר של החברה, אך משום מה הדבר כמעט ולא התרחש. הדיבידנד העיקרי שמניב המדע, בהתחשב בהשקעה העצומה בו, הוא רובו ככולו טכנולוגי. האם זהו חוסר הרצון (או היכולת) של אנשי המדע לחרוג ממגדלי השן שלהם ולהשפיע, או שמא הערכים הנעלים שבתשתיתו של המדע נסוגו בפני אמביציה אגואיסטית, קנאה, יוהרה, ורדיפת כבוד? לא קל לומר, אך ייתכן שהתשובה נעוצה דווקא בתפיסת עולם שדומה שהשתלטה על המדע, ובמידה רבה סילפה את מהותו, וניכרה אותו מהציבור הרחב.

מדעיזם

בתחילת דרכו, נתפס המדע ככלי שתפקידו לחקור את הטבע, ותו לא. אנשי המדע ניסו לחשוף ולנסח את החוקים המושלים בבריאה, ללא יומרה להחיל את המסקנות או השיטות לספירות של פילוסופיה, מוסר, או אמונה דתית –  קל וחומר שלא ניסו להפוך את המדע (שהוא שיטה) להשקפת עולם. למעשה, רובם ככולם היו מאמינים אדוקים, כגון: ניוטון, קופרניקוס, קפלר, פסקל, פאראדיי, מנדל, רוברט בויל ועוד רבים. ניתן לומר בהכללה, כי המחקר שבו עסקו, נתפס על ידם כמשלים, ואף מעצים, את אמונתם הדתית.

במקביל, צמחה תפיסת עולם שונה בתכלית שניתן לכנותה 'מדעיזם' (Scientism). על פי תפיסה זו, עולמנו הוא ביטוי מורכב של חומר ואנרגיה, ועל כן כל תופעה ניתנת לרדוקציה (באופן עקרוני, אם כי לא תמיד באופן מעשי) לחלקיקים אלמנטריים, כוחות, אנרגיות וכיוצא בזאת.  יש לשים לב שתפיסת עולם זאת הנה בפירוש אמונה מטפיזית שאינה ניתנת להוכחה אמפירית או ביסוס לוגי ולכן אינה תוצא של מחקר מדעי. מדעיזם, אם כן, הוא השימוש במדע (בעקרונותיו, שיטותיו, יוקרתו והישגיו) על מנת לבסס ולהצדיק אונטולוגיה מטריאליסטית–אתאיסטית. אחד מנציגיו המובהקים של המדעיזם כיום, הביולוג ריצ'רד דוקינס, ביטא זאת כך:

"היקום אינו אלא אוסף של אטומים בתנועה, בני אנוש הינם פשוט מכונות שתפקידן להפיץ DNA, והפצת החומר התורשתי הוא תהליך המקיים את עצמו. זוהי מטרתו הבלעדית של כל יצור חיי באשר הוא."

לפי דוקינס, האדם הוא מכונה חומרית, ואין בו דבר מעבר לכך; כל רצון אנושי, תפקידו בסופו של דבר להפיץ את ה-DNA, ואם אנו חושבים ומרגישים אחרת הרינו פשוט משלים את עצמינו. החיפוש האנושי אחר משמעות, אליבא דה-דוקינס, אינו יוצא מגדר איזה דחף אבולוציוני שנועד להעצים את הפצת הגנים ("האנוכיים"). את השפעתה הנוראה של תפיסה זו מתאר הפסיכיאטר ויקטור פרנקל, בספרו "השאיפה למשמעות":

"תחושת הריקנות וחוסר הפשר של הסטודנטים מחוזקת באמצעות הדרך שבה מציגים לפניהם תגליות מדעיות – הדרך הרדוקציוניסטית. הסטודנטים נחשפים לאינדוקטרינציה שביסודה תיאוריה מכניסטית על האדם בצירוף פילוסופיית חיים רלטיבסטית.
גישה רדוקציוניסטית כלפי האדם נוטה לראות בו משהו גשמי, כלומר לנהוג בבן-האדם כאילו הוא חפץ ותו-לא. אולם [...] בני אדם אינם חפצים, שקיומם הוא קיום של כיסאות ושולחנות; הם חיים, ואם נדמה להם שחייהם הצטמצמו לקיום של כיסאות ושולחנות ותו-לא, הם מתאבדים. אין זו הגזמה בכלל. בעודי מרצה באחת האוניברסיטאות החשובות בארץ הזאת, אמר דיקן הסטודנטים [...] שהוא יכול לתת לי רשימה ארוכה של סטודנטים שהתאבדו, או מכל מקום ניסו להתאבד, מן הסיבה הברורה של ריק קיומי [...] אין בכוחו של הרדוקציוניזם אלא למוטט ולשכך את התלהבות הנעורים הטבעית."

קרדום לחפור בו

נציג נוסף של המדעיזם הוא האסטרופיזיקאי סטיבן הוקינג, וגם הוא הופך את המדע לקרדום לחפור בו, בקבעו חגיגית ש-"אלוהים לא ברא את היקום". מעבר לאינפנטיליות המשעשעת, המזכירה את אותו אתיאיסט הזועק לאלוהים: 'אני יודע שאתה לא קיים!', יש בדבריו של הוקינס ביטוי לגיטימי של אמונה ( מטריאליזם-אתאיסטי הוא אמונה מטפיזית לכל דבר). מה שאינו לגיטימי, הוא השימוש שהוקינג עושה במדע על מנת להעניק משנה תוקף לתפיסת עולמו. הסיבה שהדברים זכו לפרסום היא המוניטין של הוקינס כמדען מהשורה הראשונה, המייצג בעיני הציבור את עולם 'המדע'. אך אין זהו מדע כלל, כי אם מדעיזם.

אגב, השימוש הפסול במדע על מנת להצדיק תפיסת עולם מטפיזית אינו נחלתם של אנשי מדע בלבד. ישנם לא מעט אנשי דת המנסים להוכיח (!) את קיומו של האל על ידי הבאת ראיות מדעיות, כביכול, שתפקידן לשכנע את הספקנים החפצים להיאחז ב-'הוכחות' בטרם יואילו בטובם להאמין. הערבוב הזה עושה עוול למדע, הנגרר לטריטוריה שאינה שלו, וגם פוגע בציפור נפשה של  האמונה, שכל מהותה הוא בהיותה לא נסמכת על 'הוכחה' כזו או אחרת (ועל כן היא נקראת 'אמונה' ולא 'ידיעה').

גם האסטרופיזיקאי קארל סאגן,  שתרם בכישרון רב לפופולריזציה של המדע, נגוע במדעיזם, בקבעו חד וחלק:

"הקוסמוס הוא כל אשר בנמצא, היה או אי פעם יהיה"

והכוונה כאן היא, כמובן, להיבט הפיזי של הקוסמוס הנקלט בחושים. ספרו הידוע "עולם רדוף שדים" עושה שימוש בידע ובשיטות המדעיות על מנת לחלץ כביכול את האנושות מהבליה ומאמונותיה התפלות. כוונתו של סייגן היא להתריס ולהתריע מפני כוחן הגואה של אמונות שווא, אך על אף שהוא נימנע מהצבת דיכוטומיה מוחלטת בין רוח לחומר, תפיסת עולמו המטריאליסטית מוצגת באופן אקסיומטי כחלק בלתי נפרד מהמדע.

צודק סאגן בכך שהשיטה המדעית אפקטיבית לביעורה של חשיבה לא רציונאלית. אלא שבדומה לאנשי מדע רבים, כופר הוא מכל וכל בקיומה של מציאות שאינה מטריאליסטית, דהיינו מציאות העומדת מעבר ליכולת הבחינה של החושים ומכשירי המדידה. לדידו, אם משהו אינו ניתן לשקילה, מדידה או ספירה – הרי שאינו קיים כלל, או שקיומו חסר משמעות והדיבור עליו הוא אי-רציונאלי בעליל (ראה משל הדרקון). אלו המתעקשים לדבר במונחים מטפיזיים הנם 'רדופי שדים' שצריך איכשהו 'לרפא' בעזרת המדע. למרבה הצער, תפיסה מיסיונרית זו מכפיפה את היקום והקיום האנושי לסד מטריאליסטי צר, ובמידה רבה יוצרת אנטגוניזם (לא מוצדק) כלפי המדע והעוסקים בו, כפי שהיטיב מאיר אריאל לבטא בשיר המצוטט בפתיח. את חיצי הביקורת יש להפנות, כמובן,  למדעיזם ולא למדע.

נזק נוסף שגורם המדעיזם, הוא שצעירים כישרוניים רבים נרתעים מלהקדיש את מיטב שנותיהם לעשייה מדעית ש- (כך נדמה להם) מנוגדת לאינטואיציה הרוחנית שלהם האומרת (ברוח משל המערה של אפלטון) שהקוסמוס הנקלט בחושים הוא בהחלט לא כל מה שבנמצא, אלא רק היטל מוגבל של מציאות טרנסצנדנטלית.

לשחרר את המדע ממדעיזם

למרות שלמדע, שבהגדרתו הוא שיטה, אין, ולא אמורה להיות אידיאולוגיה, המדעיזם בימינו זוכה כיום לפריחה, בייחוד על רקע התרבות החומרנית וההתנצחות התקשורתית בין דת למדע. כפי שציין הפיזיקאי סטפן בר (Stephen Berr):

"אכן, זוהי [המדעיזם א.פ.] האידיאולוגיה של חלק נרחב מהעולם המדעי. חסידיה של אידיאולוגיה זו רואים בעיסוק המדעי שליחות מעבר לחקר הטבע וחשיפתם של חוקים המושלים בו. השליחות מבחינתם היא, לשחרר את המין האנושי מאמונות תפלות בכל צורותיהם, ובפרט מהאמונה התפלה הנקראת 'אמונה דתית'"

מדענים רבים ודאי יכפרו בעצם ההגדרה של  מדעיזם, שכן לדידם זו מהותו של המדע. לעומתם, קיים מיעוט לא מבוטל מקרב העוסקים במדע שאינו רואה כל סתירה בין אמונה ומחקר מדעי. נהפוך הוא – חשיפת סודותיו של הטבע עבורם עולה בקנה אחד עם תפיסת עולם רוחנית (דתית או לאו) באופן המזכיר את הלך הרוח של אבות המדע המודרני. למעשה, אין יסוד אמיתי לאנטגוניזם בין דת (שאינה פנאטית) ומדע, כל עוד האחרון אינו מתעקש להיות מדעיזם.

טענה נוספת, העולה תדיר בהקשר זה, היא שהתפיסה המטריאליסטית המבוססת על רדוקציוניזם הוכיחה את עצמה מעל ומעבר, וללא קבלה שלה אין כל אפשרות לקדם את המחקר המדעי.  האם אכן זה המצב? לעניות דעתי, לא, אך את הטיעונים לכך אפרוש באחת הרשימות הבאות.

לקריאה נוספת

"התבונה אומרת לי שאני כלום; האהבה אומרת לי שאני הכול – ובין שתי אלו זורמים חיי."
- ניסרגדאטה מהראג'

נתבונן בכף היד. יכולת ההפרדה של העין האנושית מוגבלת למדי, לכן לא נראה היטב פרטים קטנים מסנטימטר. זכוכית מגדלת תחשוף מרחקים של מילימטר אך מיקרוסקופ יעזור לנו לצלול לתחום של מיקרונים. מיקרון הוא מיליונית מטר או אלפית של מילימטר –  זהו בקירוב קוטר של חיידק או תא, ואפשר רק לדמיין את תדהמתו של לוונהוק, ממציא המיקרוסקופ, כאשר נחשף לעיניו לראשונה העולם המופלא הנחבא בטיפת מים.

אך הטכנולוגיה מאפשרת לנו להמשיך את המסע למחוזות זעירים אף יותר . מיקרוסקופ אלקטרונים יכול להציג עולם של ננומטרים בודדים (ננומטר הוא מיליארדית המטר, או מיליונית מילימטר) – זו כבר אינה רמה ביולוגית, אין כאן יצורים חיים אלא רק אבני בניין: מולקולות גדולות, DNA, חלבונים וכיוצא בזה. את הצעד האחרון למעמקי החומר עושה מיקרוסקפ-מינהור-סורק המאפשר לצפות באבני הבניין של מולקולות – האטומים עצמם! (הנה כמה דוגמאות). קוטרו של אטום פחמן הוא אנגסטרם אחד, כלומר עשירית ננומטר. מתחת לגודל זה, יכולה לקחת אותנו רק הפיזיקה התאורטית. קוטר גרעין האטום הוא  בקירוב אחד חלקי עשרת אלפים מקוטר האטום, ועדיין לא הגענו לתחתית החבית. הגודל המדיד הקטן ביותר הוא עשר בחזקת מינוס 18, כלומר 0.000000000000000001 מטר (שבעה עשר אפסים אחרי הנקודה).

מסע דומה אפשר לעשות אל עבר הגדול ביותר: נדמיין שאנו עולים מעלה מהבית לרחוב, לעיר, למדינה, ליבשת, לכדור הארץ, למערכת השמש… וכך בכל צעד מרחיבים את התחום הנראה פי 10 או בסדר גודל אחד. לאן ייקח אותנו מסע זה? מסתבר שרוב היקום ריק כמעט חלוטין – הצפיפות הממוצעת של החלל היא אטום אחד לסמ"ק, מציאות המזכירה מאוד את החלל השורר בתוך האטום עצמו. ובכל זאת, כעבור 21 צעדים נוכל לראות את כל הגלקסיה שלנו בתפארתה, ומעבר אליה, במרחקים בלתי נתפסים, עוד מאות מיליארדים של גלקסיות נוספות שכל אחת מכילה מאות מיליארדים של שמשות ופלנטות. היקום הנראה נפרש למרחק של עשר בחזקת 26 מטרים, כלומר אחד ועשרים ושישה אפסים אחריו. זהו המרחק שהאור עושה במשך כ-20 מיליארד שנים.

הגלקסיה השכנה – אנדומדה – 2.5 מליון שנות אור מכאן

הסרט התעודי המרשים Cosmic Voyage ('המסע הקוסמי') מנסה להמחיש את סדרי הגודל של היקום, כאשר ברקע נשמע קולו הקטיפתי של מורגן פרימן (האחריות לתרגום היא שלי).

האדם נמצא באמצע, בין הגדול לקטן ביותר. מצוייד בחושיו, אין הוא מסוגל להיות מודע אלא למנעד מצומצם ביותר של הבריאה. האינטואציה האנושית הטבעית מושתתת על תחום צר ביותר של התנסויות, ולא תמיד ניתן להכיל אותה על הדברים הגדולים מאוד או הקטנים מאוד, גם אם הטכנולוגיה מרחיבה מאוד את תחום החשיפה של החושים. זו אחת הסיבות שכה קשה להבין את המציאות הקוואנטית הנוגדת באופן חזיתי את השכל הישר.

ברמה האישית, ההכרה שאני כה קטן חסר השפעה, עוזרת  לשים בפרופורציה נכונה את הדברים 'הרי הגורל' שכה קל לדאוג בגללם. מאידך, היא עלולה להביא ליאוש ניהיליסטי ולתחושה שאין לחיים משמעות. הציטוט מפי המורה ההודי שבפתיח מציע, בעיני,  פתרון לדואליות זו. ניתן לפרש את התבונה כהבנה המדעית (החומרית) השמה את האדם במקום מאוד מצומצם ביקום. אך התבונה אינה כל מהותו של האדם – קיימת גם אהבה, שהינה ביטוי לרוח שאינה תלויה בחומר (ולכן אין למדע נגישות אליה) והיא זו הנותנת משמעות ותכלית לקיום האנושי המצומצם והחלופי.

קישורים
הגרסה הראשונה למסע הקוסמי
המסע הקוסמי – גרסת הסימפסונס
אבק כוכבים
שירה רצון ואבולוציה דרך שירו של מאיר אריאל
Nisargadatta Maharaj

"אני לא מפחד למות. אני מפחד שלא לחיות בשלמות.
שלמות זה להגיע עמוק, ולמען זה אני מתמודד עם אתגרים." – וים הוף

דרכו של וים הוף אל תוך מעמקי נשמתו עוברת דרך קור פיזי. קור שהיה קוטל כל אחד מאיתנו, הוא טעם החים עבור וים. כשטייץ קצרים לגופו הוא רץ חצי מרתון בערבות פינלנד בטמפרטורה של מינוס 35 מעלות, וטיפס יחף (באותה תלבושת) על האוורסט. הבילוי החביב עליו הוא מדיטציה ממושכת בתוך מקררים תעשייתיים (מינוס 20) והוא מחזיק בשיא העולם בשהייה במיכל של קרח (כ-75 דקות) ובצלילה עם בגד ים מתחת לקרחון קרוב מאוד לנקודת הקפיאה. משוגע? ממש לא.

בהיותו בן שמונה עשרה, נמשך וים בחוטי קסם לטבול באגם קפוא, ומאז תשוקתו אל הקור רק הלכה והעצימה. שנים של חישול ואימונים סיזיפיים הקנו לגופו ורוחו חסינות על-אנושית לטמפרטורות נמוכות. היום  (2010), בגיל 51 הוא כבר מפורסם למדי כ-'איש הקרח',  אך הוא אינו האדם היחידי בעולם שמסוגל לעמוד בצינה שכזו. מה שבמערב נחשב ליכולת בלתי מוסברת מושג באופן די שגרתי על ידי נזירים טיבטים בעזרת תרגול טנטרי בשם טומו (Tummo). וים הוף למד את מדיטציית הטומו והפך לאיש המערבי היחידי שפיתח עמידות מופלגת לקור, אך תרומתו לאנושות חורגת בהרבה משיאי גינס בהם הוא מחזיק. למעשה, וים מאתגר בדרכים רבות את התפיסות המדעיות המקובלות לגבי האופן שבו פועל הגוף האנושי והקשר בין גוף לנפש.

טומו היא המקבילה הבודהיסטית-טיבטית לקונדליני שפירושו המילולי בסנסקריט הינו 'אש פנימית'. בטרמינולוגיה של תורות המזרח טומו-קונדליני היא האנרגיה הפסיכו-פיזית הזורמת דרך הגוף האסטראלי (מאוד מזכיר את הצ'י של הסינים ואת ספירת 'יסוד' בקבלה). כאשר אנרגיה זו נעה ללא כל בקרה (המצב האנושי הנפוץ)  היא מייצרת כאוס מנטלי ורגשי שיכול להתבטא גם בחולי פיזי. לעומת זאת, כאשר יוגי (נזיר) לומד לאגור ולנתב אנרגיה זו, היא נהפכת לאש פנימית שבכוחה 'לשרוף' את מעטה הבערות וההצמדות לאגו. אחד ההיבטים של השליטה באנרגיית הטומו-קונדליני (ומן הסתם הפחות משמעותי מן הבחינה הרוחנית-דתית) הוא היכולת לווסת את טמפרטורת הגוף בהתאם לצרכי המתרגל, ולא קשה לדמיין עד כמה שימושית עשויה להיות יכולת זו עבור נזירים טיבטים הנעים במרחבים עטורי השלג של ההימלאיה.   קיים כיום תיעוד מפורט של טקסי חניכה בהם נזירים טיבטיים מתעטפים בסדינים רטובים, ובקור של מינוס ארבע עשרה מעלות מאדים בחום גופם (!) את המים. וכך, בעוד שאדם רגיל היה מגיע למצב של היפותרמיה קיצונית בפרק זמן קצר ביותר, הנזירים חוזרים למנזרם שמחים וטובי לב (ויבשים).  הקרדיולוג  הרברט בנסון (Benson 1982) תיעד שינוי של 8.3 מעלות (!) בטמפרטורת הגוף של נזירים השקועים במדיטציית טומו,  ומדידות דומות תועדו בתנאי מעבדה מוקפדים על ידי ויליאם קרואמי וחובריו (Cromie, 2002).

על אף שמדובר בעובדות אובייקטיביות, חשוב לציין שאין במדע כיום מקבילה משמעותית למושגים המגיעים מתורות המזרח, והשימוש התדיר במילה 'אנרגיה' אינו מעיד על חפיפה עם משמעויותה הפיזיקאליות, אלא נעשה על דרך המשל בלבד. רוב אנשי המדע מתייחסים בחיוך סלחני להסברים ה-'פולקלוריסטיים', באותו אופן שהיו מתייחסים לסיפורי מעשיות על שדים ורוחות. לשיטתם,  קיים הסבר רציונאלי שמן הסתם יתגלה בעקבות מחקרים רציניים, כפי שקרה באינספור מקרים אחרים בהם ההבנה המדעית פיזרה ערפל של אמונות הבל. אם כן, מה יכול להיות ההסבר המדעי?  אחת האפשרויות היא שהגנטיקה של וים הוף שונה. אם יש אנשים שנולדים עם נטייה למבנה גוף שרירי, מדוע שלא ייוולדו אנשים עם עמידות לקור? טענה זו הינה בעייתית לאור העובדה שנזירים טיבטיים מגיעים ליכולות דומות על ידי תרגול. האם לכולם יש אותו מבנה גנטי?

וכך, אנו  מגיעים למרחב המסתורי שבין גוף לנפש. על פי  הגישה המדעית המקובלת, כל התהליכים המנטאליים ובראשם התודעה עצמה (Consciousness) הינם 'תופעות לוואי' (או epiphenomenon) של תהליכים חומריים במוח. במילים אחרות, הרוח נגזרת מן החומר ואינה עומדת ברשות עצמה כתופעה נפרדת. לאור זאת, היכולת של הרוח/נפש להשפיע בחזרה על החומר הינה מסתורין גמור. דומה הדבר לצל אשר משפיע בחזרה על הגוף שיצר אותו  (אגב, אותה תופעה באה לידי ביטוי בהשפעה המוחשית ביותר של תרופות פלצבו).   ואולי יש דרך אחרת לחלוטין להסביר? אולי המדע צריך לעבור מהפכה קונספטואלית שתאפשר לו למפות באופן סיסטמאטי מושגים שקיימים בתורות אזוטריות מזה אלפי שנים? ימים יגידו.

מתוך התוכנית 'מצבי תודעה' ששודרה בערוץ ההיסטוריה.

קישורים:
על מגבלות המדע המטריאליסטי

Benson, Herbert;  (1982) Body temperature changes during the practice of g Tum-mo yoga. Letter to Nature Magazine, 21 January 1982. Nature 295, 234 – 236.

Cromie, William J. (2002) Research: Meditation changes temperatures: Mind controls body in extreme experiments. Cambridge, MA: Harvard University Gazette, 18 April 2002

מה קובע את אופיו של אדם? שאלה עתיקת יומין זו זכתה לתשובות רבות במרוצת ההיסטוריה. העניין בכך מובן: אנו משתוקקים לדעת מדוע אנו כפי שהננו, ומאיין ההבדלים הגדולים לעיתים שבין אדם לאדם. המדע, הנדרש לסוגיה זו, מדבר על תורשה והשפעת הסביבה. מחקרים רבים שנערכו סביב שאלת ה-Nature or Nurture (גנים או תנאי גידול) מראים שלשני אלו יכולת הסברית מסויימת אך בוודאי  לא מלאה. שמא ייתכנו גורמים אחרים? מה מביא, למשל, להבדלי אופי קיצוניים בין תאומים זהים גנטית, בהנחה שלהשפעת הסביבה השפעה דומה? יש הטוענים שלכל אחד יש נשמה בעלת נטיות שעוצבו בגלגולי חיים קודמים, אך למדע יש בעיה מהותית עם הסבר זה, שכן המושגים 'נשמה' ו-'גלגולים'  אינם ניתנים לבחינה אובייקטיבית בשום דרך מוכרת (על מגבלות הגישה המדעית כתבתי כאן).

מה לגבי אסטרולוגיה? בימי קדם נחשבה האסטרולוגיה לעיסוק מכובד בתרבויות רבות,  וכמעט לא מופרדת ממדע האסטרונומיה. השריד המנוון שנותר ממנה כיום הוא על הגבול של אמונות טפלות, אם לא למטה מזה. אנשי מדע אינם רואים צורך להתייחס לאסטרולוגיה, היות שהנחות הבסיס שלה נראות מופרכות לחלוטין. כיצד ייתכן שלסלע הנע במרחק מאות מיליוני קילומטרים מכדור הארץ תהיה השפעה כלשהי על מבנה האישיות שלי? והרי זה בדיוק מה שטוענת האסטרולוגיה: מערך כוכבי הלכת בשעת לידתו של אדם משפיע במידה לא מבוטלת על אישיותו וגורלו! (ד"ר יואב בן-דב נותן כאן סקירה מעניינת תחת הכותרת 'האם אסטרולוגיה היא נוכלות?')

הראשון שניגש לנושא בגישה מדעית היה הפסיכולוג והסטטיסטיקאי מישל ז'אקלין (Michel Gauquelin).  באחד ממחקריו השנויים במחלוקת,  חיפש ג'קלין קורלציה סטטיסטית בין  ההצלחה במשלחי-יד מסוימים לבין מערך הכוכבים בעת הלידה. למשל, נבדק האם (בהתאם לתחזיות האסטרולוגיה) ספורטאים מצליחים נולדו תחת הופעתו של מאדים או שחקנים מפורסמים תחת השפעת צדק, וכיוצא בכך. למרבה ההפתעה, אכן התגלה קשר מובהק החורג מאקראיות, והדבר עורר גלים בעולם המדעי. מחקרים נוספים, שנערכו בשיטות קפדניות יותר, הראו תוצאות פחות מובהקות ומחקריו של ז'אקלין הפכו לקוריוז מעלה אבק.

לשם השעשוע, ועל מנת לבדוק האם יש דברים בגו, החלטתי לבצע מחקר קטן בעזרת תלמידיי. הרעיון פשוט: מתוך אתר אסטרולוגיה, אספתי חמישה היגדים המאפיינים כל 'מזל' (או 'סימן שמש' בשפת האסטרולוגיה, היינו  שם הקונסטלציה הנמצאת על הקו המחבר את כדור הארץ עם השמש ביום הלידה). בסך הכל, אספתי 60 היגדים שכאלו (12X5) וביקשתי מכל תלמיד לציין את מידת התאמת של כל היגד לאופיו לפי הסולם הבא: 2=מתאים מאוד, 1=מתאים, מינוס 1=לא מתאים, מינוס 2=מאוד  לא מתאים. על מנת למנוע הטיה, הצגתי את ההיגדים מבלי לציין לאיזה סימן שמש הם שייכים. אם למשל, על היגד מסוים תלמיד בחר '1' (כלומר 'מתאים') ואחר כך מסתבר  שההיגד שייך למזל אריה, המשתתף מוסיף 1+ לשורה של מזל אריה. הדבר חוזר על עצמו 60 פעם כך שמצטבר ניקוד לכל 'מזל' – ניקוד המבטא את מידת ההתאמה של המשתתף אליו בהתאם להיכרותו עם אופיו. מה עכשיו? בתום סבב השאלות כל משתתף בודק האם המזל האמיתי שלו (ע"פ תאריך הלידה) תואם את המזל שהגדירו שאלות האופי השונות.

את המצגת שהכנתי עם השאלות אתם מוזמנים להוריד ולבדוק על עצמכם. זהו בילוי מבדר שלא אורך זמן רב: מריצים את ההיגדים בזה אחר זה, וכל אחד מסמן את ההתאמה בשאלון הפרטי שלו. הנה  לינק למצגת (קליק ימני ואז save as). חשוב לקרוא את ההוראות בשקף הראשון ולהריץ את המצגת מבלי לדפדף בה במצב עריכה. בייחוד שימו לב שאחרי הופעת ההיגד אין להעביר את המצגת קדימה לפני שקבעתם את מידת ההתאמה! (דיפדוף קדימה יראה לכם את סמל המזל שממנו נילקח ההיגד, ואז יש לרשום את מידת ההתאמה בשורת מזל זה). למען הרקורד המדעי, אודה אם תוכלו לכתוב בתגובות שורה או שתיים על התוצאות שקיבלתם.

חזרתי על הניסוי עם כ-15 קבוצות והתוצאות מפתיעות! בערך שליש מהמשתתפים מצאו  שהמזל שקיבל את הניקוד הגבוה ביותר (כלומר, מותאם לאופיים) תואם את המזל שבו נולדו. שליש מהמשתתפים מצאו שהמזל שלהם מופיע במקום השני או השלישי, והשליש הנותר קיבלו שהמזל שלהם מופיע במקום נמוך יותר. לא ביצעתי חישוב מדויק, אבל הסיכוי שכאלו תוצאות יתקבלו באקראי עבור מדגם של n>300 הוא נמוך ביותר. למשל, היינו מצפים שרק 1/12 מהמשתתפים יקבלו התאמה בין המזל שלהם לבין המזל שנקבע ע"פ שאלות האופי (לעומת 1/3 שהתקבל בפועל). אם קביעות האסטרולוגיה הינן mambo-jumbo הרי שהניקוד הכולל עבור כל מזל צריך להיות בערך אפס (מינוסים מבטלים בממוצע פלוסים), ובוודאי לא אמורה להיווצר הטיה כלשהי לטובת המזל 'הנכון'. להבנתי, זהו מבחן אובייקטיבי למדיי, אך ייתכן שאני טועה, ואשמח לקבל משוב רציני בנושא.

מה משמעות התוצאות? ובכן, אינני חסיד של האסטרולוגיה ולא נזקק לשירותיה מכל היבט. יתר על כן, נראה לי שכל התחום נתון לשרלטנות הטיפוסית של תרבות הניו-אייג' ("New Age, Old Money"). עם זאת, כל עוד לא אשתכנע שמשהו בסיסי במבחן הזה שגוי, אינני יכול להתעלם מהמתאם בין אופי לסימן שמש, על כל המשמעויות המוזרות הנובעות מכך.

לאחרונה השתעשתי בתרגום השיר "ילד ושמו סו" מאת של סילברסטיין  (בביצוע הנפלא של ג'וני קאש) .
השיר מתחיל כך-

ואת זה אפשר לתרגם מילולית ל-
 
אבא עזב שהייתי בן שלוש
והוא לא השאיר הרבה לאמא ולי
 
זה תרגום רע. גם אבד החרוז, וגם המשקל לא מתאים לשירה. אז ניסיתי להפוך את השורה הראשונה:
 
הייתי בן שלוש כשאבא עזב
 והוא לא השאיר הרבה לאמא ולי
 
עדיין אין חריזה למרות שהמילה 'עזב' נוחה יותר. אפשר לנסות לסיים את השורה השנייה עם חלב, מצב, שרב או אולי זהב.  המילה זהב נראית מתאימה. מה הולך עם זהב? שן-זהב, בהלה לזהב, תפוח זהב, מכרה זהב. רגע, יש כאן משהו. האבא הזה ברח ולא השאיר לנו מכרה של זהב – זה מתאים למשמעות של השורה המקורית! עכשיו קצת נתקן את המשקל וקיבלנו:
 
הייתי בן שלוש כשאבא עזב
והוא לא ממש השאיר לנו מכרה של זהב. 
 
מלאכת התרגום היא משל. אפשר לראות את היווצרותו של התרגום כרצף של שינויים שכל אחד נובע מקודמו. יש כאן שרשרת של התאמות ואדפטציות שמובילות את התרגום ממצב גולמי למצב של מקבילה עברית ראויה מבחינת חריזה, תוכן ורוח השיר. זה תאור נכון של התהליך אך טכני למדי. משהו חסר. מה שחסר הוא 'רצון'. הרצון שלי לתרגם דחף את התהליך קדימה אל עבר יעד שהצבתי לעצמי – הרי הדברים לא התרחשו מעצמם! כל זה  טריוויאלי,  אבל נתבונן כעת על תהליכים אבולוציוניים. על פי התיאוריה של דארווין, כל שלב בהתפתחות ביולוגית נובע מהשלב שלפניו בדרך של מוטציות אקראיות ו'גיזום' (סלקציה) של השינויים הלא מוצלחים, כלומר אילו שאינם תורמים לשרידות האורגניזם. לכאורה, גם כאן הכול מוגדר היטב  אך דומה שחסר הדבר שהיה חסר גם בתיאור האבולוציה של התרגום: רצון.  למרות שברמת החוויה שלנו הרצון הוא איכות מרכזית ומשמעותית, ברמה הכללית של 'הטבע' מקומו נפקד,  וזאת על פי חסידי המדע המטריאליסטי. במקום רצון  (בהקשר הביולוגי) קיימת אקראיות: זו אקסיומה שמעטים מערערים עליה בעולם המדעי.
 
נתמקד בנושא הרצון: נניח שברצוני לשתות תה. מרגע זה, הרעיון שעלה במוחי מיתרגם לסדרת פעולות פיזיות שבסופן ניצב ספל תה על השולחן שלי. נוכל לשאול, מה הסיבה לכך שהספל המהביל הגיע מהמטבח לכאן? לכאורה הרצון שלי הוא הסיבה לכך, אבל 'רצון', על פי המדע, אינו יכול להיות סיבה ראשונית. אם כן, מה? על התפיסה המטריאליסטית המקובלת, שעיקרה האמונה (זו בפירוש אמונה ולא מסקנה מדעית) שכל מה שיש בעולם הוא חומר, אנרגיה ואינטראקציה בניהם, 'רצון' הוא בגדר  epiphenomenon, כלומר תופעה משנית המתרחשת לצידה של תופעה ראשית. בהקשר שלנו, הטענה היא, שמה שמתרחש בפועל הוא אך ורק תנועות ואינטראקציות בין חלקיקים אלמנטאריים, אשר יוצרות בנו את האשליה שקיימות בנו תופעות מנטאליות כגון זיכרון, שמחה, כאב, רצון וכיוצא בזה. כלומר, הגישה המטריאליסטית קובעת שבאופן עקרוני ניתן לעשות רדוקציה של כל התופעות המנטאליות לתופעות ביולוגיות-כימיות שאותן אפשר (אם כי זה מאוד מסובך) להעמיד על תופעות פיזיקאליות-קוואנטיות ברמה של חלקיקים אלמנטאריים.

לשיטתם של הדוגלים ב-epiphenomenon, רצון חופשי (או רצון בכלל) הינו מקסם שוא הנובע מהמורכבות העצומה של המוח, מה שנקרא באנגלית  Side effect. יתר על כן, היות שרצון הולך תמיד לעבר 'מטרה' או 'תכלית' גם מקומם של אלו נפקד מהרציונל המדעי. ושוב, על אף שחיינו האישיים מונעים על ידי מטרות ותכלית שאובדנם יגרום לנו תחושה לא נוחה (בלשון המעטה) של חוסר משמעות, על פי המדע אין כל מקום 'למטרה'  ו-'תכלית' שכן הללו, בסופו של דבר, נגזרים מתוך תהליכים מטריאליסטים. זו ה'אמת' של המדע המודרני שאותה אנו אמורים לקבל חרף תחושתנו העמוקה שאין זה כך.

מאיר אריאל ז"ל מתאר מצב עניינים זה בשירו הגאוני "מה חדש במדע"

ועוד על פי המדעים
נוצרו העולם והחיים
על פי נסיבות ותנאים
שנתהוו מן הסתם.
מן הסתם, מה זאת אומרת?
שהתרחשו בשרשרת
שלא מתחילה או נגמרת
אקראית, מאז ומעולם…

ואני מסתובב לי מלא תכניות,
מלא כוונות, עתיר תרבויות,
מלא חשיבות, שואף משמעות -
ואומרים לי שכל זה מן הסתמיות…

השאלה האם המאטריאליזם נכון או לא אינה שאלה מדעית אלא מטא-מדעית. זו שאלה של אמונה, ואמונה היא דבר אישי.  ישנם כיום מדענים מהשורה הראשונה הקוראים תיגר על הפרדיגמה המטריאליסטית, כמו למשל Amit Goswami או Rupert Sheldrake מה שמראה שקיים פלורליזם במדע שעשוי לעזור להצמיח פרדיגמות חדשות. מצד שני, העויינות הפאנאטית שבה דעות מסוג זה מתקבלות  בקרב הקהילה המדעית מעוררת חלחלה של ממש. הנקודה החשובה היא שמדע ואמת (במובן הרחב) אינם בהכרח מילים נרדפות. המדע נותן כלים נפלאים להבין את העולם שסביבנו, וזאת אני אומר כמי שלמד, מלמד וחי מדע, אלא שחשוב להכיר בכך שהמדע הוא רק דרך אחת מיני רבות להבנת המציאות. העיוות מתחיל כאשר אנשי מדע מוקיעים בזלזול כל מה שאינו 'מדעי' לטעמם, כמו למשל מה שאינו עולה בקנה אחד עם תאוריית האבולוציה. במובן זה, הממסד המדעי כיום מזכיר את הממסדים הדתיים החשוכים שבם נאבק בימים עברו. זו רעה חולה שאינה קשורה למדע עצמו אלא ליוהרה; ובמקום בו יוהרה שולטת, לא קל לחשוף אמת.  

מאיר אריאל, כמובן, מסכם זאת טוב ממני:

אומרים גם שהמדעים
עוד מעט קט והם מגיעים
לפענוח סוד החיים
וכל סודות היקום.

והמדע הוא רק נקב אחד מרבים
חותר וחופר ניצוצות ושבבים.
אך כשלהוכיח איננו יכול -
אז בכח הוא הולך את הרוח לכבול…

התבוננו בשתי התמונות שלפניכם וקבעו במהירות היכן הבחור שמח יותר: אל תנסו לחשוב או לנתח – מה קופץ לכם מיד לראש?

——
אם בחרתם בתמונה העליונה אתם שייכים לרוב. לפחות 80% מהאוכלוסייה יאמרו שהפנים העליונות נראות שמחות יותר. זו תוצאה מוזרה מכיוון שהיינו מצפים להתפלגות של 50% היות והתמונות הוכנו בדרך זהה: בתמונה העליונה חובר החלק המחייך משמאל ובתמונה התחתונה החלק המחייך של הפנים חובר מימין. אם כן, מדוע קיימת הטייה כל כך חזקה לטובת החיוך השמאלי?
ההסבר המקובל הולך כך: המוח שלנו מחולק לשתי המיספירות שכל אחת 'מתמחה' בכשרים מנטליים אחרים. בהכללה, מקובל להגיד שההמיספירה השמאלית אחראית על עיבוד לינארי: הגיון, ניתוח וארגון של נתונים, תכנון, שפה ושיטתיות בעוד שההמיספירה הימנית מתמחה בעיבוד מקבילי: אינטואיציה, ראייה הוליסטית, הבנה רגשית של מצבים (EQ)  ויצירתיות.  בהמשך נבדוק עד כמה הקביעה הזו תקיפה מבחינה מדעית, אך לצורך ההסבר נניח שזה כך, ולו באופן כללי ביותר.

אם נפתח ספר רפואה של שנה א, נגלה שבמוח שלנו יש מה שקרוי 'הצלבה אופטית' (ראה איור). פירוש הדבר הוא, ששדה הראיה השמאלי של שתי העיניים (בסגול) מנותב לעיבוד בהמיספירה הימנית (במרכז הראייה הראשוני שנמצא בעורף) בעוד ששדה הראייה הימני של כל עין (בכתום) מנותב להמיספירה השמאלית. כעת נחבר את הכל יחד: כאשר אנו מסתכלים על הבחור בתמונה התחתונה, החלק המחייך שלו (ימין) מנותב להמיספירה השמאלית. חלק זה של המוח אינו מבין  בזיהוי רגשות ולכן עבורו החיוך אינו אלא צורה גיאומטרית; עווית  נטול כל משמעות רגשית. לעומת זאת, כאשר אנו מביטים בתמונה העליונה, החלק המחייך (ימין) מנותב להמיספירה השמאלית שמזהה מיד את משמעותו הרגשית של החיוך ומכאן הבחירה בתמונה זו כיותר שמחה. אגב, הלוקים בתסמונת אסברגר אינם מסוגלים בדרך כלל לזהות ולהבין רגשות אצל הזולת מה שיוצר קשיים לא מעטים בתקשורת, ומצביע (כנראה) על תפקוד לקוי של ההמיספירה הימנית.

ההצלבה האופטית – המוח במבט על

לכאורה ניסוי פשוט זה וניסויים דומים מצביעים על התפקוד השונה של ההמיספירות אך האם העולם המדעי אכן מקבל את החלוקה כפי שהיא נפוצה בתרבות הפופולארית ובמעגלי הניו-אייג' ? האם אכן יש טיפוסים בעלי דומיננטיות ימנית ובעלי דומיננטיות שמאלית? האם אוכל לפתח את ההמיספירה הימנית (תמורת תשלום נאה העובר לסוחר)  ובכך לעורר, למשל, את יכולת המנהיגות שלי? מסתבר שהעדות המדעית לכך היא פחות פסקנית, ומוכיחה רק היבטים מצומצמים בהרבה ממה שמקובל לחשוב. כותבת על כך פרופ. מרים פאוסט מהמרכז הרב תחומי לחקר המוח בבר-אילן. אם תחפשו בגוגל משהו כמו : Left Right Hemisphere תקבלו מבול של תוצאות מכל כיוון אפשרי ולכן אינני מוסיף פה לינקים, למעט זה שסוקר לדעתי בצורה טובה היבטים של הסוגיה, כולל התייחסות לממצאים של מחקר מדעי פרופר.

שמאל עובדים, ימין עושים חיים

ד"ר ג'יל בולטי טיילור היא חוקרת מוח שעברה שבץ מוחי: בוקר אחד, שטף דם חזק הציף את הצד השמאלי של מוחה וגרם לה לאבד שליטה על גופה ושכלה. לקח לה שמונה שנים להחלים מהאירוע הטראומטי הזה, ואז היא פירסמה בשנת 2008 ספר בשם My Stroke of Insight שבו היא מגוללת את סיפורה והתובנות שאליהן הגיעה.  הסיפור שלה נוגע מאוד לשאלת ימין ושמאל שכן ד"ר בולטי טוענת שהיות שבמהלך השבץ נפגע התפקוד של ההמיספירה השמאלית, היא חוותה את המציאות בעיקר דרך ההמיספירה הימנית. על פי עדותה, זו הייתה התנסות עוצמתית באחדות עמוקה וטרנסצנדנטית ללא 'אני' שיוצר גבולות מלאכותיים. אין ספק שאכן היא חוותה את מה שהיא מתארת, אך האם חייבים גם לקבל את הפרשנות המדעית שלה בנוגע לתפקודי שמאל וימין? שפטו בעצמכם. לי נראה שהמוח התודעה, והאינטראקציה ביניהם ימשיכו להיות (לעד?)  חידה שבה רב הנסתר על הנגלה.

בכל אופן, קשה להישאר אדיש לכנות והטוטאליות שבו שבה ג'יל מגוללת את סיפורה – בעיני אחד הקטעים המרגשים ביותר ב-TED, וגם קולע למהות של 'מדע ושאר רוח' (הבלוג הזה) – העשרת ההבנה המדעית במימדים נוספים של ההוויה שאינם אנליטיים או ניתנים לכימות.

הקליקו כאן לקישור עם תרגום עברית  או ישירות בלי תרגום  (18 דקות בלתי נשכחות)


על ד"ר ג'יל בולטי טיילור
ראיון עם  ד"ר ג'יל בולטי בכלכליסט
אתר הספר My Stroke of Insight
האתר של ג'יל בולטי

עוד לינקים
על המוח – סקירה בסיסית עם דיון קצר בכמה מיתוסים.
מבחן דומיננטיות – רצף שאלות (שטחיות למדי) לגילוי ההמיספירה הדומננטית שלך.
נשימה יוגית – על היכולת המעשית שלנו לשלוט בתפקודי שמאל ימין של המוח.
חשוב לקרוא גם את אלו שכופרים בחלוקת שמאל-ימין
אשליית הלוח המוצל כמשל – רשימה שפירסמתי שנוגעת לתפקוד מרכז הראייה
המוח המדהים של דניאל טאמט – לחוות את העולם מתוך מוח של גאון אוטיסטי.