לראות את עצמך מחוץ לתבנית

גבולות המדע, המוח - לא מה שחשבת, שאר רוח 6 תגובות »

1. הכנר הנעלם 

ג'ושוע בל הוא אחד מהכנרים הטובים בעולם, אם לא הטוב שבהם.

רבים מוכנים לשלם $300 כדי לראות אותו מנגן. האולמות ברחבי העולם מלאים במעריצים.

אבל מה היה קורה אם ג'ושוע בל היה מופיע ברכבת התחתית, האם מישהו היה שם לב?

המשך »

בינת האינסוף

אנשים מיוחדים, גבולות המדע, שאר רוח אין תגובות »

אנו מתבוננים בפרח נפלא, ונפשנו מתרוננת ושמחה בו ; נושא הוא עבורנו משמעות מיוחדת. לרוב בני האדם, תופעה זו אינה דורשת התייחסות מיוחדת, אולם עבור אלו שקיבלו חינוך מדעי פורמאלי, הפרח הנאה (שהוא רק משל) יוצר צרימה מסויימת. מדוע? מכיוון שאנו יודעים שהפרח הוא 'בסך הכל' מכונה ביולוגית שהתפתחה באופן אבולוציוני על מנת להפיץ גנים, ואנו גם מבינים לפרטי פרטים את ההיבטים הביו-כימיים המלווים את התהליך. הרגש שאנו חשים, נתפס כסובייקטיבי ומוטה, לעומת הממשות הפיזית שנתפסת כ'אמת' שהתגלתה באמצעות תהליך מדעי אובייקטיבי. אכן, צדק קהלת בקבעו: "יוסיף דעת יוסיף מכאוב".

הפרח שלנו הוא גם נקודת המוצא של המשורר-פילוסוף ראבינדרנת טאגור בספרו המפורסם Sadhana-The realization of life, שתורגם באופן נפלא לעברית בידי יחיאל כרמון תחת השם "בינת האינסוף" (הוצאת גל, 1995)

המשך »

כשדברים מתחילים ליפול

שאר רוח 9 תגובות »

מה שקרה לי אתמול הוא משל.

הייתי אמור לתת הרצאה במסגרת האולימפיאדה הוירטואלית של רעננה. ההרצאה  נקבעה לשעה 8:30 והגעתי חצי שעה מוקדם יותר. באודיטוריום, בעודי מכין את המחשב להרצאה, גיליתי לחרדתי שהדיסק הנייד שעליו כל חומרי ההרצאה לא נמצא בתיק. בלילה שלפני, עשיתי כמה תיקונים למצגת, והשארתי אותו מחובר למחשב בבית.

שישים ילדים מחכים בחוץ. עוד רבע שעה מתחילים. להעביר את ההרצאה ללא מצגת ואמצעי המחשה אינה אופציה. אין הרצאה.

מה עושים?

השעון מתקתק.

במצבים כאלו, צורת החשיבה השלילית נוטה להשתלט על ההכרה, וכמו עננים שחורים וכבדים נאספות מחשבות כמו:

– זה סיוט!
– בגללי כל האירוע נהרס!
– איזו בושה, לעולם לא יזמינו אותי שוב!
– אני כזה אסטרונאוט!
– אלוהים, למה זה מגיע לי?
– החיים נוראים!

המשך »

יאנוש קורצ'אק – לא רק ביום השואה

אנשים מיוחדים, שאר רוח 2 תגובות »

יאנוש קורצ'אק מתויק בדרך כלל כדמות טרגית מהוהה השייכת בלעדית ליום השואה. אך אולי נצא כולנו נשכרים, ואילו הרואים עצמם כמחנכים במיוחד, אילו נעיין מעט במשנתו של אדם מופלא זה, שבניגוד למשנות של רבים, כל תו ופסיק שבה גובה על ידי חיים של מופת אישי; הוגה שהשקפתו הייחודית על חינוך ועולמו של הילד נצרפה שוב ושוב בכור ההיתוך של הלב והמחשבה מתוך עשייה של אהבה.

שלושה קטעים פחות מוכרים של קורצ'אק, רסיסים של נשמתו הגדולה.

1. עברתי על קרש מעל תעלה והבחנתי בחרק קטן טובע במים. ראיתי איך נסחף עד לשרטון קטן, איך איבד שוב את הקרקע מתחת לרגליו, נשטף וצלל ושוב צף על פני המים. מדוע הוא עומד על נפשו? האם יקרים לו חייו הזעירים, המוקפים סכנות לאין ספור מכל צד, חיים שהוא עומד לאבד וגם ייאבד אותם בכל רגע?
והאדם – פתאום צצה בראשי המחשבה.
כדי להציל את החרק צריך לרדת מעל הקרש ולהרטיב את כפות הרגליים – כדאי?
ושמעתי קול: "אם לא תקריב מיד, נערי, קרבן קטן כדי להציל חרק, כשתהייה מבוגר לא תקריב קרבן גדול יותר כדי להציל אדם".
באיזה סיפוק התבוננתי בו כאשר התנער, החליק ויישר את כנפיו על גבי כף ידי.
לא נתראה עוד, עוף והייה מאושר!
(קורצ'אק,'ווידויו של פרפר', ב-עיונים במורשתו של קורצ'אק)

2.הדבר החשוב, לדעתי, שעל המחנך לדעת, בבואו להעריך בלי אשליות את העובדות, הוא:
לכל אחד, בכל מקרה – לסלוח.
להבין הכל פירושו לסלוח.
המחנך שנאלץ לנהום, לרטון לצעוק, לגעור, לאיים להעניש – צריך, בתוך נפשו ולעצמו, להתייחס בסלחנות לכל חריגה, עבירה, אשמה.
הילד סרח כי לא ידע, כי לא חשב, כי התפתה, כי שודל, משום שניסה, משום שלא יכול היה אחרת.
אפילו שם, היכן ששולט הרצון הרע, האחריות היא של אלה שעוררו את הרצון הרע הזה. המחנך הרחום, הסלחן, צריך לדעת לפעמים להמתין בסבלנות עד יעבור הזעם הקולקטיבי הנוקם של החבורה, שהוא התשובה לעריצות הגסה של קודמך.
לחכות, להחזיק מעמד, פירושו של דבר לנצח.
מי שמזועזע, מי שמתרעם, מי ששומר טינה לילד על כך שהוא הנו כפי שהוא, כפי שהוא נולד, או כפי שקורות חייו עיצבו אותו – איננו מחנך!
(ירון דקל, לקט קטעי קורצ'אק, תכתובת אישית)

3. מכתב פרידה:
"נפרדים אנו מכל אלה אשר יצאו מהבית שלנו, או עתידים לצאת בקרוב שלא על מנת לשוב.
נפרדים אנו מהם בצאתם למסע ארוך ורחב. מסע זה שם יש לו – החיים.
פעמים רבות הרהרנו, כיצד נפרד מהם ומה העצה שנשיא להם.
לצערנו, המילים עניות הן וחלשות.
מאומה, אין אנו נותנים לכם.
אין אנו נותנים לכם אלוהים, כי עליכם לבקשו בנפשכם פנימה במאבק של בדידות.
אין אנו נותנים לכם מולדת,  כי אותה עליכם למצוא במאמץ לבכם ומחשבותיכם.
אין אנו נותנים לכם את אהבת האדם, כי אין אהבה בלי סלחנות. סלחנות נקנית בעמל וטורח שכל אחד נוטל על עצמו מרצון.
דבר אחד אנו נותנים לכם: את הגעגועים לחיים טובים יותר, שאינם קיימים אך עתידיים אי פעם להתקיים – חיים של אמת וצדק.
אולי יוליכו אתכם געגועים אלה אל אלוהים, אל המולדת ואל האהבה.
היו שלום, ואל תשכחו את זאת."
(מתוך 'עם הילד')