והמדע הוא רק נקב אחד מרבים
חותר וחופר ניצוצות ושבבים.
אך כשלהוכיח איננו יכול -
אז בכח הוא הולך את הרוח לכבול… (מאיר אריאל)
שורשיו של המדע, מהישגיה המרשימים של הרוח האנושית, נעוצים בפילוסופיה היוונית אך צורתו המוכרת החלה מתהווה באירופה של המאה ה-17. אכן, בפרק זמן קצר יחסית, שעט המדע המודרני אל הישגים עצומים: אסכולות מדעיות שלמות נוסדו, התבססו ופרחו, כך שנחוצים כרכים רבים בכדי לתאר את ההתקדמות הכבירה בפיזיקה, כימיה, ביולוגיה (ומיקרוביולוגיה), מדעי כדור הארץ, ובמקביל את ההפריה ההדדית המסועפת והעמוקה בין הדיסציפלינות השונות. אמנם, ההתקדמות המדעית לא הביאה לטרנספורמציה ערכית של האנושות (כפי שקיוו רבים שיקרה), אך היא הובילה להבנה קוהרנטית יותר של המציאות החומרית, שממנה התפתחה טכנולוגיה ששינתה (ומשנה) כמעט כל היבט של הקיום האנושי.
אך אין המדע 'עיסוק' גרידא. בין הערכים העומדים בבסיסה של הפעילות המדעית ניתן למנות סובלנות והקשבה, חיפוש כן אחר האמת, יושר אינטלקטואלי (הנובע מענווה ומחזק אותה), וכמובן החופש לחקור, לטעות, להודות בטעויות ולצמוח מהן. הדיסציפלינה המדעית מביאה לפתוח ושכלול של חשיבה מאורגנת ויסודית, תקשורת אפקטיבית (הנובעת מהצורך לחלוק רעיונות מורכבים ומופשטים עם עמיתים), עבודת צוות והכרה בכך שהמציאות מורכבת יותר מכל תיאוריה אנושית. אלברט איינשטיין דיבר על היראה המתעוררת באיש המדע כאשר הוא מבין לעומק היבטים מהותיים של המציאות שלא היו מוכרים לפני כן.
ניתן היה לצפות, שהעוסקים במדע והאמונים על שיטותיו יצמיחו תרבות מבורכת שתקרין למעגלים רחבים יותר של החברה, אך משום מה הדבר כמעט ולא התרחש. הדיבידנד העיקרי שמניב המדע, בהתחשב בהשקעה העצומה בו, הוא רובו ככולו טכנולוגי. האם זהו חוסר הרצון (או היכולת) של אנשי המדע לחרוג ממגדלי השן שלהם ולהשפיע, או שמא הערכים הנעלים שבתשתיתו של המדע נסוגו בפני אמביציה אגואיסטית, קנאה, יוהרה, ורדיפת כבוד? לא קל לומר, אך ייתכן שהתשובה נעוצה דווקא בתפיסת עולם שדומה שהשתלטה על המדע, ובמידה רבה סילפה את מהותו, וניכרה אותו מהציבור הרחב.
מדעיזם
בתחילת דרכו, נתפס המדע ככלי שתפקידו לחקור את הטבע, ותו לא. אנשי המדע ניסו לחשוף ולנסח את החוקים המושלים בבריאה, ללא יומרה להחיל את המסקנות או השיטות לספירות של פילוסופיה, מוסר, או אמונה דתית – קל וחומר שלא ניסו להפוך את המדע (שהוא שיטה) להשקפת עולם. למעשה, רובם ככולם היו מאמינים אדוקים, כגון: ניוטון, קופרניקוס, קפלר, פסקל, פאראדיי, מנדל, רוברט בויל ועוד רבים. ניתן לומר בהכללה, כי המחקר שבו עסקו, נתפס על ידם כמשלים, ואף מעצים, את אמונתם הדתית.
במקביל, צמחה תפיסת עולם שונה בתכלית שניתן לכנותה 'מדעיזם' (Scientism). על פי תפיסה זו, עולמנו הוא ביטוי מורכב של חומר ואנרגיה, ועל כן כל תופעה ניתנת לרדוקציה (באופן עקרוני, אם כי לא תמיד באופן מעשי) לחלקיקים אלמנטריים, כוחות, אנרגיות וכיוצא בזאת. יש לשים לב שתפיסת עולם זאת הנה בפירוש אמונה מטפיזית שאינה ניתנת להוכחה אמפירית או ביסוס לוגי ולכן אינה תוצא של מחקר מדעי. מדעיזם, אם כן, הוא השימוש במדע (בעקרונותיו, שיטותיו, יוקרתו והישגיו) על מנת לבסס ולהצדיק אונטולוגיה מטריאליסטית–אתאיסטית. אחד מנציגיו המובהקים של המדעיזם כיום, הביולוג ריצ'רד דוקינס, ביטא זאת כך:
"היקום אינו אלא אוסף של אטומים בתנועה, בני אנוש הינם פשוט מכונות שתפקידן להפיץ DNA, והפצת החומר התורשתי הוא תהליך המקיים את עצמו. זוהי מטרתו הבלעדית של כל יצור חיי באשר הוא."
לפי דוקינס, האדם הוא מכונה חומרית, ואין בו דבר מעבר לכך; כל רצון אנושי, תפקידו בסופו של דבר להפיץ את ה-DNA, ואם אנו חושבים ומרגישים אחרת הרינו פשוט משלים את עצמינו. החיפוש האנושי אחר משמעות, אליבא דה-דוקינס, אינו יוצא מגדר איזה דחף אבולוציוני שנועד להעצים את הפצת הגנים ("האנוכיים"). את השפעתה הנוראה של תפיסה זו מתאר הפסיכיאטר ויקטור פרנקל, בספרו "השאיפה למשמעות":
"תחושת הריקנות וחוסר הפשר של הסטודנטים מחוזקת באמצעות הדרך שבה מציגים לפניהם תגליות מדעיות – הדרך הרדוקציוניסטית. הסטודנטים נחשפים לאינדוקטרינציה שביסודה תיאוריה מכניסטית על האדם בצירוף פילוסופיית חיים רלטיבסטית.
גישה רדוקציוניסטית כלפי האדם נוטה לראות בו משהו גשמי, כלומר לנהוג בבן-האדם כאילו הוא חפץ ותו-לא. אולם [...] בני אדם אינם חפצים, שקיומם הוא קיום של כיסאות ושולחנות; הם חיים, ואם נדמה להם שחייהם הצטמצמו לקיום של כיסאות ושולחנות ותו-לא, הם מתאבדים. אין זו הגזמה בכלל. בעודי מרצה באחת האוניברסיטאות החשובות בארץ הזאת, אמר דיקן הסטודנטים [...] שהוא יכול לתת לי רשימה ארוכה של סטודנטים שהתאבדו, או מכל מקום ניסו להתאבד, מן הסיבה הברורה של ריק קיומי [...] אין בכוחו של הרדוקציוניזם אלא למוטט ולשכך את התלהבות הנעורים הטבעית."
קרדום לחפור בו
נציג נוסף של המדעיזם הוא האסטרופיזיקאי סטיבן הוקינג, וגם הוא הופך את המדע לקרדום לחפור בו, בקבעו חגיגית ש-"אלוהים לא ברא את היקום". מעבר לאינפנטיליות המשעשעת, המזכירה את אותו אתיאיסט הזועק לאלוהים: 'אני יודע שאתה לא קיים!', יש בדבריו של הוקינס ביטוי לגיטימי של אמונה ( מטריאליזם-אתאיסטי הוא אמונה מטפיזית לכל דבר). מה שאינו לגיטימי, הוא השימוש שהוקינג עושה במדע על מנת להעניק משנה תוקף לתפיסת עולמו. הסיבה שהדברים זכו לפרסום היא המוניטין של הוקינס כמדען מהשורה הראשונה, המייצג בעיני הציבור את עולם 'המדע'. אך אין זהו מדע כלל, כי אם מדעיזם.
אגב, השימוש הפסול במדע על מנת להצדיק תפיסת עולם מטפיזית אינו נחלתם של אנשי מדע בלבד. ישנם לא מעט אנשי דת המנסים להוכיח (!) את קיומו של האל על ידי הבאת ראיות מדעיות, כביכול, שתפקידן לשכנע את הספקנים החפצים להיאחז ב-'הוכחות' בטרם יואילו בטובם להאמין. הערבוב הזה עושה עוול למדע, הנגרר לטריטוריה שאינה שלו, וגם פוגע בציפור נפשה של האמונה, שכל מהותה הוא בהיותה לא נסמכת על 'הוכחה' כזו או אחרת (ועל כן היא נקראת 'אמונה' ולא 'ידיעה').
גם האסטרופיזיקאי קארל סאגן, שתרם בכישרון רב לפופולריזציה של המדע, נגוע במדעיזם, בקבעו חד וחלק:
"הקוסמוס הוא כל אשר בנמצא, היה או אי פעם יהיה"
והכוונה כאן היא, כמובן, להיבט הפיזי של הקוסמוס הנקלט בחושים. ספרו הידוע "עולם רדוף שדים" עושה שימוש בידע ובשיטות המדעיות על מנת לחלץ כביכול את האנושות מהבליה ומאמונותיה התפלות. כוונתו של סייגן היא להתריס ולהתריע מפני כוחן הגואה של אמונות שווא, אך על אף שהוא נימנע מהצבת דיכוטומיה מוחלטת בין רוח לחומר, תפיסת עולמו המטריאליסטית מוצגת באופן אקסיומטי כחלק בלתי נפרד מהמדע.
צודק סאגן בכך שהשיטה המדעית אפקטיבית לביעורה של חשיבה לא רציונאלית. אלא שבדומה לאנשי מדע רבים, כופר הוא מכל וכל בקיומה של מציאות שאינה מטריאליסטית, דהיינו מציאות העומדת מעבר ליכולת הבחינה של החושים ומכשירי המדידה. לדידו, אם משהו אינו ניתן לשקילה, מדידה או ספירה – הרי שאינו קיים כלל, או שקיומו חסר משמעות והדיבור עליו הוא אי-רציונאלי בעליל (ראה משל הדרקון). אלו המתעקשים לדבר במונחים מטפיזיים הנם 'רדופי שדים' שצריך איכשהו 'לרפא' בעזרת המדע. למרבה הצער, תפיסה מיסיונרית זו מכפיפה את היקום והקיום האנושי לסד מטריאליסטי צר, ובמידה רבה יוצרת אנטגוניזם (לא מוצדק) כלפי המדע והעוסקים בו, כפי שהיטיב מאיר אריאל לבטא בשיר המצוטט בפתיח. את חיצי הביקורת יש להפנות, כמובן, למדעיזם ולא למדע.
נזק נוסף שגורם המדעיזם, הוא שצעירים כישרוניים רבים נרתעים מלהקדיש את מיטב שנותיהם לעשייה מדעית ש- (כך נדמה להם) מנוגדת לאינטואיציה הרוחנית שלהם האומרת (ברוח משל המערה של אפלטון) שהקוסמוס הנקלט בחושים הוא בהחלט לא כל מה שבנמצא, אלא רק היטל מוגבל של מציאות טרנסצנדנטלית.
לשחרר את המדע ממדעיזם
למרות שלמדע, שבהגדרתו הוא שיטה, אין, ולא אמורה להיות אידיאולוגיה, המדעיזם בימינו זוכה כיום לפריחה, בייחוד על רקע התרבות החומרנית וההתנצחות התקשורתית בין דת למדע. כפי שציין הפיזיקאי סטפן בר (Stephen Berr):
"אכן, זוהי [המדעיזם א.פ.] האידיאולוגיה של חלק נרחב מהעולם המדעי. חסידיה של אידיאולוגיה זו רואים בעיסוק המדעי שליחות מעבר לחקר הטבע וחשיפתם של חוקים המושלים בו. השליחות מבחינתם היא, לשחרר את המין האנושי מאמונות תפלות בכל צורותיהם, ובפרט מהאמונה התפלה הנקראת 'אמונה דתית'"
מדענים רבים ודאי יכפרו בעצם ההגדרה של מדעיזם, שכן לדידם זו מהותו של המדע. לעומתם, קיים מיעוט לא מבוטל מקרב העוסקים במדע שאינו רואה כל סתירה בין אמונה ומחקר מדעי. נהפוך הוא – חשיפת סודותיו של הטבע עבורם עולה בקנה אחד עם תפיסת עולם רוחנית (דתית או לאו) באופן המזכיר את הלך הרוח של אבות המדע המודרני. למעשה, אין יסוד אמיתי לאנטגוניזם בין דת (שאינה פנאטית) ומדע, כל עוד האחרון אינו מתעקש להיות מדעיזם.
טענה נוספת, העולה תדיר בהקשר זה, היא שהתפיסה המטריאליסטית המבוססת על רדוקציוניזם הוכיחה את עצמה מעל ומעבר, וללא קבלה שלה אין כל אפשרות לקדם את המחקר המדעי. האם אכן זה המצב? לעניות דעתי, לא, אך את הטיעונים לכך אפרוש באחת הרשימות הבאות.
לקריאה נוספת
תגובות אחרונות