האם זו אינטליגנציה?

אקולוגיה, מדע כללי 4 תגובות »

מתוך סרט הטבע המרשים מיקרוקוסמוס.
חומר רקע: אינטליגנציה בבעלי חיים

עוד על מסעות הציפורים

אנשים מיוחדים, אקולוגיה, שאר רוח 2 תגובות »

כתבתי ב-"שיר השירים של כדור הארץ" על ספרו המופלא של הזאולוג הרוסי קונסטנטין דוידוב (Davydov, Konstantin Nikolaevich, 1877-1960), שתורגם לעברית בידי המשורר אברהם שלונסקי. דוידוב עושה בספרו מה שאנשי מדע היום לא יעלו כלל על דעתם – מזיגה בין מחקר, פואטיקה, פילוסופיה, פסיכולוגיה ורוח (ועצם זה שמשורר מתרגם ספר מדע…). כך אולי היה המדע בתקופת היווונים, בטרם הונהגו המחיצות הקיימות כיום בין מדעי הטבע למדעי הרוח. אז זה היה פשוט 'פילוסופיה', או אהבת החוכמה.  מובן, שבהפרדה המודרנית יש הגיון רב, אך נדמה שמשהו אבד. אולי זו הכוליות של נשמת האדם המחפשת אחדות עמוקה בכל? אולי החיפוש, דרך המדע, אחר משמעות החיים?
הנה קטע נוסף מתוך הספר, המתאר את נדידת הציפורים וזיקתה המסתורית אל פנימיותו של האדם.

לשם עיון בשאלת ההשפעה העצומה, המיסטית כמעט, שמשפיעים מסעי-הציפורים על האדם, עלינו לבחון את אחד האינסטינקטים היסודיים של האדם, שהוא מן המזהירים והנעלים ביותר. הלא הוא האינסטינקט של החופש האינדיווידואלי: יצר נפסד הוא מבחינת השכל! אין הוא יכול, לכאורה, לדור בכפיפה אחת עם חוקי החברה האנושית, הוא מפריע את פעולת השכל למיכון העולם. היצר הזה מושכנו תמיד אי-לשם, למרחקים, להתנער מברק השוא של הארציות הבעלבייתית, להרחיק מן הציוויליזציה הזאת להתייצב פנים-אל-פנים אל מול הטבע!

ואני חוזר ואומר: יצר מסוכן הוא מבחינת החברה התרבותית, ואצל מרבית בני-אירופה דכאהו השכל לחלוטין. אך האם לאו דוקא בו יש לבקש את השורש של אותן המיות-הנפש הנבוכות, שלעיתים אינן מניחות לנו לחיות? הרי אצל רבים זהו אחד היצרים המזהירים והנעלים ביותר: הוא מושכם פעם-בפעם לנטוש את הכל, להיות ציפורי-דרור, בלא דאגות ליום מחר, וללכת למקום שהעיניים מוליכות אותם. וכי לא אמת היא, כי עצם התשוקה לחופש-הפרט עולה לעיתים קרובות עם יסוד הנוודות?


אכן, במאווים הנוודיים האלו של הנשמה יש לבקש, כמדומה לי, את ההסבר להשפעה, הידועה כל כך לכולנו, שמסעי הציפורים משפיעים על הפסיכיקה האנושית. מי מאתנו לא הרגיש אותה עצבות צובטת-לב בטוס מעל ראשינו, ברומו של רקיע, כטובעת בתכלתו של יום סתווני בהיר, סיעת העגורים הצווחים נכאים, או בחלוף מעלינו להקת אווזי-הבר, המשפילה לעוף סמוך לארץ ומגעגעת לה בקצב? ברגעים אשר כאלה, מי מאתנו לא חש בחביוני-נפשו תשוקה עזה לעוף אחרי הלהקות הללו לאותם מרחקי התכלת שאין להם סוף, אל אותה ארץ-פלאים "בת בלי שם ובלי טריטוריה"? ובלבו של מי לא פעם ברגעים אשר כאלה רגש של עצבות עמוקה, עצבות שלא מדעת, כמין צער על אבידה שאינה חוזרת? ההבינותם אותה שעה, כי געגועים הם המתחוללים בנפשיכם פנימה על השמיים האבודים, שקולותיהם חיים תמיד בנפשנו "נעוות המרדות", אלא שבדרך כלל אין אנו שומעים אותם, אין אנו יודעים את מציאותם?
….
יודע אני כי "המפוכחים" שבחוקרי הטבע יהתלו בי, אך אין לי שום ספק, כי ברגעים הללו מרגישה פתאום נשמתו של האדם התרבותי אילו קולות קוראים מימים קדמונים – רחוקים כל כך, נשכחים משכבר, אך לפתע פתאום נעשים כל-כך קרובים לנו, כל כך שליטים בנו. הרגעים הללו הנם כאלומה של קרניים טמירות, פלאיות, אשר באורן המגי מתעוררת נפשנו וקמה לתחיה. וכי אפשר שלא יהיה כן? וכי רק "סיעה של ציפורים" היא הטסה מעל לראשנו? הרי זרם איתן הוא הנישא על-פני הארץ, השוטף את הכל והופכו על פיהו – זרם של אנרגיה נפשית, של השראה פנימית, הגורפת את הכל בהסתערותה הסטיכית. אין ללמוד, לנתח או לאזן את האנרגיה הזו – זהו כוח איתנים.

"ואלו מסעי הציפורים", עמודים 37-38

על ציפה צפיפות וציפורים

אקולוגיה, מדע כללי, פיזיקה 6 תגובות »

מסתבר, שתעופה אינה המכנה המשותף של כלל העופות, כפי ששמם מרמז. למשל, פינגויין,יען ותרנגול הינם עופות מובהקים שאינם מעופפים. מהו, אם כן, אותו מכנה משותף לנשר, נחליאלי, פיגווין וברווז? התשובה היא נוצות. אותו איבר מופלא – קל, חזק, גמיש, מבודד מחום וקור – הוא המבדיל בין העופות לשאר יצורי תבל. מכאן, שהיה מדויק יותר להגיד בעברית 'נוץ' במקום 'עוף'.

על מנת שציפור תוכל להתעופף, גופה צריך להיות שונה מהותית מגוף של יונק. כל פרט בגופה של הציפור בנוי כך שמשקלו יהיה נמוך ככל האפשר: העצמות חלולות (אך מחוזקות מבפנים), היעדר לסת כבדה של יונק (ולכן אין לציפור שיניים) וכמובן, הנוצות. מסביר זאת  יפה חוקר הטבע  דיוויד אנטנברו:


צפיפות של ציפוריםThe best home videos are here

נתמקד כעת בבעלי כנף הניזונים מדגים. ציפורים אלו, למעשה נמתחות בין שתי דרישות קוטביות: מצד אחד צפיפותן הממוצעת חייבת להיות נמוכה על מנת שתוכלנה לעופף (בסביבות 0.7 גרם/סמ"ק), ומאידך, על מנת לצלול, אותה צפיפות צריכה להיות  גדולה מ-1 גרם/סמ"ק, שהיא הצפיפות של מים. פתרון אפשרי אחד, הוא להבקיע את המים במהירות גבוהה כפי שעושים השלדג והפרפור העקוד הצוללים אל המים אך לא צוללים בתוך המים. מובן כי, היכולת לאתר דג-מטרה מגובה כמה מטרים דורשת תנאי ראות טובים אותם ניתן למצוא רק במקורות מים שקטים.


שלדג  שולה דג

אך מה תעשה ציפור שצריכה לשהות פרק זמן ארוך יותר בתוך נחל שוצף? למשל, הציפור 'אמודאי' (dipper) השוכנת באזורים קרים, זקוקה לאוויר בין נוצותיה המשמש כחייץ מבודד המונע מגופה לאבד חום לסביבה (אגב, שמיכות הפוך מבודדות לא בזכות הנוצות שבהן אלא בזכות האוויר הכלוא בין הנוצות). למרבה הצער, אוויר זה מקשה עליה לצלול, ולכן עליה להיאחז בכל כוחה בקרקעית בעזרת רגליה, מה שמגביל את משך הצלילה ומקטין את סיכוייה לצוד.


אמודאי – ציפה ושקיעהThe best home videos are here

באזורים חמים יותר, אין צורך בשכבת אוויר מבודדת, ולכן עוף המתמחה בציד דגים יכול להספיג את נוצותיו במים ובכך להעלות את צפיפותו הממוצעת. בדומה לצוללת המחליפה אוויר במים על מנת לשקוע, יכולה ציפור בשם נחשון (Darter) לשהות זמן ממושך מתחת למים ובכך להוות איום קטלני על דגים שאננים.


נחשון – ציפה ושקיעהThe best home videos are here

קרדיט: כל הסרטונים מתוך  Animal Planet של BBC.

עוד בנושא:
על ציפה וחוק ארכימדס
נדידת הציפורים
איך פועלת צוללת (אנימציית פלאש)

שיר השירים של כדור הארץ

אקולוגיה, שאר רוח תגובה אחת »

היש מקום בו יפגשו מדע ושירה? התתכן חפיפה בין הרציונאלי לאינטואיטיבי? האם המדע חייב להיות קר ומנוכר לרגש? העוסקים במדע מתארים לא פעם התרגשות עצומה לנוכח התגליות הנקרות בדרכם והתפעמות הבאה עם הבנה מעמיקה של חוקי הטבע והאחדות המופלאה השוררת ביקום. כל מדען מביא עמו 'מטען' נפשי-רוחני שונה. יש מטריאליסטים צרופים המאמינים שכל שיש בעולם, כולל האדם ותודעתו,  הם רק חומר ואנרגיה, ויש כאלו התופשים את הקיום מתוך נקודת מבט טרנצנדנטלית ו/או אמונית. קונסטנטין דוידוב (Davydov, Konstantin Nikolaevich, 1877-1960) היה זואולוג רוסי שאת ספרו,  ואלה מסעי הציפורים, תרגם לעברית לפני שנים רבות המשורר אברהם שלונסקי.  האם זה ספר מדע או ספר שירה? כנראה שניהם גם יחד, ולא רק בשל התרגום הנפלא של שלונסקי. בעיני, יש כאן גם הצצה לגדולתה של הנפש הרוסית. הנה פרק הפתיחה : 'שיר השירים של כדור הארץ'.

"מסעי הציפורים המחזוריים הם אחד החזונות הרומאנטיים ביותר בחייו של היצור הרומאנטי ביותר – היא הציפור. לא אגזים אם אומר, כי לא את חוקרי-הטבע בלבד מעניינת תופעה זו, אלא היא נוגעת עד עומק ליבו של כל אדם באשר הוא.

אל נא, איפוא, יתרעם עי הקורא אם יראֵני שאני, החוקר שמקצועו בכך (תמיהני אם אמנם יש מקצוע כזה!), סר לפרקים מן החקר המדעי הצרוף של אחת התופעות שבתולדה ונתפס לרומאנטיזם. עכשיו, מקץ ארבעים שנות פעולתי המדעית, נתברר לי, כאשר לא נתברר לי מעודי, כי באין רומאנטיזם, ניטלים מן החיים והמדע, משניהם כאחד, כל ריח הניחוח אשר לאביב, כל טל העלומים. וכי אפשר לו, לאדם, לדבר על הציפור בי הֶמיית-לב? הרי הציפור – היא עצם הרומאנטיזם. הציפור – היא שיר השירים של כדור הארץ. הציפור – היא פואימה. לה לבדה ניתנו השמיים באמת! אמיצת רוח היא עד אין להבין, בת חורין עד אין לשער. היא מושלת על גיאות כל האיתנים, אשר לא בכלי משחית הכריעתם, ולא בכח המכונה הגסה, אלא במערכי גופה המופלאים באמת. וקירבה יתרה קרובה הציפור לרוחו של האדם; בה מקושרות חוויותיו הרומאנטיות, העמוקות ביותר. הלא אך באמצעותה נרגיש בחוש – אם לא נדע בשכל – את השכינה השורה על הטבע ונמשיך עלינו ממערכי רוחו.

מהו – בשביל איש כמוני, איש רוסיה התיכונה, – החורף בלעדי עורבים ודרורים בראש חוצות, בלעדי הקאקים העליזים בראש מגדלי הפעמונים, בלעדי מראה דמותו העגמומית שלהחצוצרן אדום החזה, הניצב לו בראש אשוח, כולו שטוף בזיווה של חמה ועוטה כפור; בלעדי פחזותם של הירגזים, ההומים ומהמים בלי הרף ומצייצים ציוץ שחצני? או כלום אוכל לתאר בנפשי את האביב בלעדי פכפוך הנועם אשר תפכפך בלי הפוגות שירת הזרזיר, המתחלפת בכל עת ומתחדשת בכל שעה; בלעדי הסלסולים הזכים הפוזזים וקול צלילי הכסף אשל יסלסל-יצלצל העפרוני; בלעדי ניגוני-הערבית הנפעמים אשר ינגן הקיכלי מנעים הזמירות? וקריאת הקוקייה, והמסתורין של דמדומי-השחר ודמדומי הערב, בהתמלא חלל-האוויר כולו רטט ריטוניהם העמומים של תרנגולי-הבר, הלא הם בני השכוי הענק? וקול השברים אשר לצוויחת הקיויות, אשר אשר יטוסו הן טיסה מסורבלת מעט פני האֲפָרים המוצפים, שלא הוחֲמו כל צרכם והם מפשירים בקושי.

וכי נוכל, בכלל, לשער בנפשנו טבע בלעדי הצפרים? הצפור מושלת בטבע, קובעת את מערכי נפשנו, ועל כל צעד ושעל פורצת לתוך חייה. כל שאר בעלי החיים אינם נוגעים נוגעים עד ללבנו ביותר; וגם אין הם מובנים לאדם ואינם מדובבים אל נפשו. לא כן הציפור: כל תופעות המחזוריות של חייה, – האהבה על התלהבותה ותוגתה, בניין-הקן על טרחותיו וטרדותיו המעשיות, האמהות במסירות-הנפש הנעלה שלה, – הרי כל אלה כה נוגעים עד לבנו!

מכל התופעות המחזוריות של הטבע – הפועלים ביותר על כוח דמיוננו הם מסעי הציפורים. אדם אשר לא יעמיק לרדת לסוף מהותה של תופעה זו, – בעיניו ייראה הדבר פשוט בתכלית הפשטות: הקור והרעב כי יתקפו את הציפורים בארצות הצפון, ופרחו ולהן ועקרו משם עד יעבור זעם, ולאחר מכן, בהתחדש התנאים הנוחים במולדת, ישובו לגבולן. אך האמת היא כי מסעי-הצפרים הם אחת התופעות הביולוגיות הטמירות, המורכבות והמופלאות ביותר עי אדמות. מסעי הציפור הם אֶפופיאה נפעמת, המלאה שגב עילאי ודרמאטיות עמוקה ביותר."