קזינו הטילים

טילים 5 תגובות »

nathan1

לפני כשנה, פורסמה כאן סדרה של מאמרים בנושא טילים בליסטים שסקרה את הנושא מהיבטים טכנולוגים, הסטוריים ואסטרטגיים.

הסדרה נכתבה על ידי ד"ר נתן פרבר, שהיה המדען הראשי של חטיבת הטילים בתע"ש, עוסק בנושא מעל לשלושים שנה, וכיום פעיל בעמותת מגן לעורף.

לאחרונה פרסם ד"ר פרבר מאמר נוקב הקורא לשקול מחדש את פרוייקט "כיפת ברזל" לנוכח חוסר היכולת שלו להתמודד עם האיומים על ישראל, לצד סקירת אלטרנטיבות אפקטיביות וזולות יותר.

המאמר גדול מכדי לפרסמו במלואו ולכן מצורף לינק ישיר להורדה בפורמט PDF


כיפת ברזל בפעולה : הטכנולוגיה מעולה, הקונספציה גרועה

איום הטילים האירניים (ה) – איפה ליירט?

טילים, מאת ד"ר נתן פרבר תגובה אחת »

בכל הדיון שערכנו עד כה, לא העלינו כלל את אחת השאלות המרכזיות בנושא יירוט טילים בליסטיים: מהי הנקודה הטובה ביותר על מסלול הטיל בו כדאי ליירטו?  מסתבר כי מערכות ההגנה מתחלקות למספר קטגוריות בדיוק בהתאם לנקודה זו. עקרונית קיימים שלושה אזורים במסלול הטיל בהם ניתן להשמידו.

(א) בשלב ההמראה (Boost Phase Intercept) כשמנועי הטיל עדיין פועלים

(ב) במרכז המסלול (Midcourse Intercept) או מיד לאחר תום השלב הממונע (Ascent Phase)

(ג) בשלב החדירה לאטמוספרה (Re-Entry Intercept)

להלן ניתוח של  שלושת תסריטי היירוט.


א. יירוט בשלב ההמראה (Boost Phase Intercept)

במהלך פרק זמן זה, שאורכו עשרות עד מאות שניות מרגע ההמראה, פועלים מנועי הטיל. בשלב זה הוא איטי מאד, מלא בדלק ובעל חתימה תרמית (כתוצאה מלהבת המנוע) בולטת למרחקים. לכן הוא גם פגיע מאד. ניתן לראותו בעזרת סנסור אלקטרו- אופטי מתאים ממרחק של מאות ק"מ מנקודת השיגור. לו ניתן היה לשגר לעברו באופן מיידי טיל מיירט, הוא היה מצליח להשמידו בקלות. להשמדת טיל בליסטי בשלב כה מוקדם יש ערך עצום:

(א) היא מונעת ממנו שחרור תתי-חימושים, רשקי"ם נוספים או דמאים. כלומר: ההשמדה בקטע מסלול זה חוסכת הרבה מאד בעיות למערכת ההגנה.

(ב) אם הטיל נושא רש"ק בלתי קונבנציונאלי, פיצוצו מתרחש מעל טריטוריה  של האויב

אין פלא שמאמצים כבירים הושקעו ע"י האמריקאים בפיתוח מערכות יירוט המותאמות לשלב זה. מערכות אשר אמורות לפעול ממספר פלטפורמות:

(1) אוויריות (דהיינו: ממטוסים או מלטי"ם החגים מעל אזור השיגור)

(2) ימיות – למשל במפרץ הפרסי או בים יפן מול קוריאה.

(3) בחלל: פלטפורמות ענק המשייטות בחלל, ועל כל אחת מותקנים מספר טילי יירוט המשוחררים לעבר המטרה כאשר היא נמצאת בטווח המתאים. אכן מרתק, אבל לגמרי לא פשוט. מסתבר, כי זמן הבעירה של טיל בליסטי קצר טווח איננו כה ארוך: לכל היותר בסביבות 100 שניות. אולם, חולפות כמה עשרות שניות מרגע ההמראה עד שמתברר למערכת העקיבה, מהי זהות הטיל ולאן מועדות פניו. בשלב זה קיים דמיון רב בין מסלולי טילים שונים ולכן גבוהה ההסתברות לשגיאה בבחירת נקודת היירוט. רק לקראת סוף הבעירה , ניתן לשערך בוודאות את הפרמטרים המדויקים של נקודת היירוט, אבל אז כבר מאוחר מדי. כלומר: למעוף הטיל המיירט לא נשאר הרבה זמן. נניח, לצורך העניין, שעומדות לרשותו 50 שניות, והמיירט טס במהירות דמיונית של 6 ק"מ/שנייה. חשבון פשוט מראה שגם בתנאים מיטביים אלו הוא לא יצליח לעבור מרחק של יותר מכ-300 ק"מ.

מובן, שממדיו של  טיל המיועד לפעול במהירויות אלה (בין אם הוא דו או תלת שלבי) יהיו עצומים, ולכן שללו האמריקאים שיטה זו בכל מה שנוגע לטילים בליסטיים זירתיים אולם המצב לא משתפר בהרבה גם כשמדובר בטילים ארוכי טווח. גם כאן חייב טיל היירוט לצאת מנקודה שאיננה רחוקה יותר מכמה מאות ק"מ מנקודת היירוט, כלומר: הפלטפורמה המשגרת חייבת להימצא קרוב לאזור השיגור –  בהנחה כי אזור זה ידוע. במציאות, נדיר שיש מודיעין מדויק על אתרי השיגור, וזו בעצם הבעיה המרכזית של יירוטים בשלב הממונע.

ב. יירוט בשלב הביניים (Midcourse Intercept)

יירוט במרכז המסלול נוח יותר למערכת ההגנה. הוא מעניק לה זמן ניכר לפעול ומספר רב יותר של הזדמנויות יירוט, בין השאר בשל המהירות הנמוכה יחסית של גוף החדירה בשיא המסלול. מצד שני, בשלב זה יש לזהות  גוף קטן יותר (גוף החדירה) מבחינה מכמי"ת ובעל חתימה תרמית זעירה. זאת ועוד, הטיל המיירט צריך לטפס לגבהים של כמה מאות ק"מ וגם זו בעיה לא פשוטה כשמדובר במיירט קרקעי. לעומת זאת, אם המיירט משוגר ממטוס (מאויש או לא), ניתן לחסוך בגודלו ולכן, לכאורה, זו אפשרות מועדפת, אך נזכור שהדבר מחייב להחזיק באוויר באופן קבוע צי של מטוסים/מלטי"ם עם לוגיסטיקה מורכבת ביותר.

כשדנים באופציות הישראליות ליירוט טילים מאיראן בשלב הביניים , מספיקה הצצה קלה במפה בכדי להבין כי הפלטפורמה הנושאת את טילי היירוט חייבת להסתובב אי שם מעל ערב הסעודית (דרומית למסלול הבליסטי) או מעל תורכיה (צפונית לו). מיותר לציין, שכיום אפשרויות אלה נופלות על הסף. וריאנט אחר של יירוט בשלב הביניים הוא יירוט בשלב העולה של המסלול (Ascent Phase Intercept). סוג יירוט זה נועד לאותם מקרים בהם הטיל המיירט לא מספיק להגיע אל הטיל הבליסטי במהלך השלב הממונע. היתרונות בשיטה זו ברורים: ראשית, ניתן להסתמך על תוצאות העקיבה מעולות (הנובעות מהחתימה התרמית החזקה של מנוע הטיל הבליסטי במהלך השלב הממונע) ושנית, ניתן לבצע את היירוט בגבהים יחסית נמוכים. מה בכל זאת החיסרון של שיטה זו? גם היא, כקודמתה, מחייבת נוכחות בסמיכות לנקודת השיגור (עד מאות בודדות של קילומטרים) ובמקרה של איראן זה בלתי אפשרי.

ג. יירוט בשלב החדירה (Re-Entry Intercept)

יירוט בשלב זה הוא מצב של חוסר ברירה.

יירוט בשלב הכניסה לאטמוספרה היא שיטה בה נמצא הצד המגן במצוקת זמן מתמדת. זאת ועוד, הוא נדרש לטפל בגוף חדירה הנמצא בשיא מהירותו ובנוסף אין לו מספיק הזדמנויות יירוט נאותות. והעיקר, הוא חשוף למגוון שיטות הטעייה של התוקף. אחת משיטות אלו  היא שימוש במסלולים שטוח (Depressed Trajectories), שאלו הן משמעויותיו:

(א) הטיל התוקף מתגלה מאוחר יותר בהשוואה למה שקורה במסלולים אחרים וזה אומר שלמערכת ההגנה יש עוד פחות זמן לטפל באיום  (כזכור מתחלק זמן הפעולה של מערכת ההגנה לשני חלקים עיקריים: זמן שערוך וזמן מעוף המיירט עד לנקודת היירוט).

(ב) בהנחה שלטיל המיירט יש גובה יירוט מינימלי, ברור שזמן מעוף המיירט לנקודת המפגש עם גוף חדירה מתארך. המשמעות: זמן השערוך מתקצר באופן משמעותי וחוסר הוודאות באשר לנקודת היירוט גדל. אם בנוסף אין לטיל המיירט כושר תמרון רב, כישלונה של מערכת ההגנה מובטח.


לסיכום, בהקבלה למתרחש במגרש הכדורגל, ניתן לדרג את שלוש השיטות כך:

הכי טוב לחטוף את הכדור מהיריב ברגע בו השוער מגלגל אותו באטיות לאחד מהמגנים (יירוט בשלב ההמראה). אם זה לא מצליח, ניתן לנסות ולעצור את ההתקפה במרכז השדה (יירוט בשלב הביניים). אם גם זה לא מצליח, אין ברירה, חייבים להתגונן ברחבת השש-עשרה (יירוט בשלב החדירה).

אלא שאז המצב מסוכן ועל כל שגיאה משלמים ביוקר…כמו שיודע כל מי שניסה לעצור את מראדונה.

בחזרה לתוכן העניינים של הסדרה

איום הטילים האיראניים – אחרית דבר

טילים, מאת ד"ר נתן פרבר 5 תגובות »

חמש הרשימות בסדרה פרטו את האתגרים העומדים בפני מערכות ההגנה והתקיפה. הראינו כי קיים מגוון של אמצעים העומדים לרשות ההתקפה (דמאים, מטרות מתמרנות, מסלולים שטוחים, ירי מטחים, רשקי"ם מתפצלים) וגם הדגשנו כי השימוש בכל אחד מהם דורש ניסיון ומיומנות טכנולוגית הנמצאים כיום ברשות המעצמות בלבד.

מה הסבירות שהאיראנים יגיעו לרמה זו בעתיד ומה תהא משמעות הדבר לגבינו? ננסה ללכת צעד צעד ולבחון את הצפוי. ראשית, יש לציין כי אפילו פיתוח של טיל בליסטי 'פשוט' הנו משימה טכנולוגית מורכבת ביותר. מבחינה זו, האיראנים עברו את המשוכה הראשונה. כיום עומד לרשותם טיל מבצעי לטווח של כ-1300 ק"מ, ה"שיהב-3" (וריאנט של הנודונג הצפון קוריאני). טיל זה נושא רש"ק בן 500-800 ק"ג.

כל שאר הטילים נמצאים בשלב פיתוח כזה או אחר כאשר המשמעותי ביותר בקטגוריה זו הוא ה"סג'יל" (טווח כ-2000 ק"מ). זהו טיל דו-שלבי מבוסס על דלק מוצק, ועד כה פיתוחו נתקל בקשיים רבים. מתי יגיע הסג'יל לשלב המבצעי? כנראה, בעוד מספר מועט של שנים. בהקשר לטיל זה ניתן להעלות שתי שאלות חשובות:

(א) אם הטווח מהנקודה הקרובה ביותר (באיראן) לישראל הוא כ-1100 ק"מ, מדוע צריך טילים שטווחם גדול מ-1100 ק"מ?
את הסיבה לכך כבר מנינו. הטווח המוגדל מאפשר שימוש במגוון מסלולים (בעיקר בזוויות שיגור נמוכות. כלומר: מסלולים שטוחים), מה שמקשה על מערכת ההגנה. הדבר מוביל לשאלה הבאה:

(ב) מדוע להסתפק בטווח של 2000 ק"מ?
התשובה אינה נמצאת בתחום ההנדסי אלא בתחום הפוליטי. טווח שמשמעותו יכולת הגעה לאירופה לא משרת את המטרות האיראניות. בכל אופן, הדבר לא רלוונטי לישראל. אנו רוצים לדעת מה מצפה לנו, ולכן יש ראשית לברר שתי סוגיות בסיסיות, שאף הן אינן שייכות לעולם הטכנולוגי-הנדסי:

(א) האם קיימות נסיבות בהן עלולה איראן לצאת למתקפת טילים על ישראל?

ובמידה והתשובה חיובית:

(ב) מאיזה סוג יהיו הראשים הקרביים של הטילים התוקפים?

לגבי השאלה הראשונה, יש הסכמה ברורה בין המומחים שקיימת אפשרות כזו, ברם, היא מותנית בכך שאיראן תותקף ראשונה ע"י ארה"ב ו/או ישראל. בכל תרחיש אחר הסיכויים לכך נמוכים. תתכנה גם אפשרויות נוספות, ונמנה שתיים מהן:

(1) עימות בין ישראל לסוריה
(2) עימות בין ישראל לחיזבאללה

התרחיש הראשון מורכב ביותר. אמנם יש ברית הגנה בין איראן לסוריה, אך היא אינה מחייבת את איראן לצאת להגנת סוריה באמצעות ירי טילים על ישראל – עומדות לרשותה מגוון אפשרויות אחרות. האיראנים מניחים כי בעימות כזה תשתמש סוריה בטיליה (שרובם, צריך להגיד, מיושנים למדי), אבל הדבר החשוב ביותר מבחינתם הוא שבעימות כזה תעמוד למבחן בפעם הראשונה מערכת ההגנה הישראלית.  האיראנים יכולים להרשות לעצמם, לפחות בשלב הראשון, להתבונן מהצד בתוצאות העימות ועל סמך תוצאותיו להחליט אם כדאי להם להצטרף או לא.

ברור כי תנאי הכרחי (אך לא מספיק) להתערבותם (דהיינו: ירי טילים) הוא כישלון מערכת ההגנה הישראלית.

לגבי התרחיש השני צריך לומר כי התרחשותו תלויה כמעט לחלוטין ברצון האיראני. כזכור, היוזמה העצמאית של חיזבאללה במלחמת לבנון השנייה ספגה סטירת לחי מצלצלת מאיראן, ובכך הודה גם נסראללה.  במילים אחרות: איראן לא יכולה לתת לחיזבאללה לגרור אותה, בעיתוי לא מתאים, למלחמה עם ישראל. מסיבות אלה, לתרחישים בהם איראן נגררת אחרי סוריה או חיזבאללה סבירות נמוכה.

נחזור, אם כן, לסוגיית הרשקי"ם בהם עלולה להשתמש איראן. המומחים משערים כי יעשה שימוש ברשקי"ם קונבנציונליים בלבד. הן מסיבות טכניות (רשקי"ם מבצעיים אחרים לא קיימים, בשלב הנכחי) והן משיקולים פוליטיים. נתמקד, אם כן, בנזק שרש"קים קונבנציונליים  יכולים לגרום.
בתום מלחמת העולם השנייה נערך באנגליה מחקר על תוצאות הירי של טילי V2 (שנשאו ראש קרבי של טון חומר נפץ). הסתבר כי בממוצע גרם כל טיל ל-2 הרוגים ו-12 פצועים (זאת תוך התחשבות בעובדה כי מספר גדול מאד של טילים לא גרם לשום נזק). ירי מאות טילים עלול לגרום למאות אבדות בנפש ולאלפי נפגעים. זה טראומטי, זה נורא, אך בשום פנים ואופן לא קטסטרופלי, כלומר: זה אינו מהלך שמכריע מלחמה.


הבליץ על לונדון

אין ספק כי יגרמו לישראל נזקים כבדים בכל המובנים, ויתכן כי המדינה אף תשותק לפרק זמן מסוים. אבל, חשוב לזכור כי אנגליה עמדה בפני מצב קשה לא פחות והתגברה, מה גם שקיים תקדים לתקיפת ישראל בטילים בליסטיים, ולכן מבחינה פסיכולוגית קיימת בציבור הישראלי מוכנות לעמוד איתן במשך תקופה לא קלה.

מאליו מובן כי האיראנים מודעים היטב לתגובה הישראלית ולמחיר שהם עלולים לשלם, אך הם מניחים שהתגובה שתינחת עליהם – חמורה ובלתי מידתית ככל שתהא – עדיין תישאר בתחום הקונבנציונלי. זו הנחה הגיונית כל עוד התקיפה נעשית בנשק קונבנציונלי. יש להדגיש כי על אף כל ההצהרות הלוחמניות, האיראנים שוקלים את צעדיהם בצורה מבוקרת לחלוטין ולכן קונספציית 'בעל הבית השתגע' רחוקה לדעתי מהמציאות.

כדאי לזכור כי בעבר הלא רחוק (מלחמת עיראק-איראן) קיבלו האיראנים החלטות רציונליות וגם מכאיבות מאד מבחינתם, כגון הסכמי הפסקת האש, מה שמוכיח כי על אף הפנאטיות כלפי חוץ , בחדרי חדרים עדיין שולט הגיון קר ומחושב. אגב, אפילו סדאם חוסיין התנהל בהגיון. הוא אמנם שגה בהבנת האירועים, אך בהחלט לא הפגין חוסר שפיות.

מה יכולה איראן להרוויח מפעולה כזאת?

(א) אמינות מוחלטת ביחס להצהרותיה על הנכונות להתעמת עם ישראל, ולכך נודעת משמעות רבה לגבי העתיד. לכן, בראייתם, יש לפעולה כזאת ערך עצום גם כשמביאים בחשבון את המחיר כבד: לא רק בנזקים פיזיים, אותם ניתן לשקם, אלא גם במטבע מדיני קשה.

(ב) הזדמנות פז לבחון אחת ולתמיד את יעילות טיליה מול מערכת ההגנה הישראלית.

עד היום נשמעו הצהרות רבות משני הצדדים (הן ישראל והן איראן) על יעילות מערכותיהם מבלי שאף אחת מהן הוכיחה יכולת מבצעית. זו תהא, ככל הנראה, ההזדמנות הראשונה לבחון איפה באמת נמצאת כל אחת מהמערכות אחרי שנים כה רבות של פיתוח. נציין כאן, כי במלחמת המפרץ הראשונה לא נעשתה, למעשה, שום בדיקה כזאת משום שאז לא הייתה קיימת מערכת הגנה. מסקנות הבדיקה אמורות לספק חומר למחשבה לשני הצדדים לגבי העתיד.

בהנחה שאפשרות זו תתממש, כיצד יתכננו האיראנים את מהלכיהם? בכל מקרה, ברור כי הירי יכלול מספר גדול מאד של טילים (מספר מטחים שבכל אחד עשרות טילים) היות שזה המתכון היעיל ביותר להכרעת מערכת ההגנה באשר היא. באשר לירי מטחים גדולים (30 טילים ומעלה), אין כל ספק שהדבר אפשרי. הוא דורש אמנם התארגנות ולוגיסטיקה יוצאי דופן, אך לא כאלה שצבא ממושמע, מסודר ונחוש לא יכול לבצע. יתכן אפילו מצב בו בפתיחת המתקפה יירו מספר מטחים כאלה במהלך יום או יומיים.

האם ייתכן שימוש בדמאים? ללא ספק, אם כי לא ברור מאיזה סוג הם יהיו. הם בוודאי לא יהיו ברמה הגבוהה ביותר, אך הופעתם תגזול ממערכת ההגנה משאבי מכ"ם יקרים ותגרום לבזבוז מיירטים. ומה באשר למטרות מתמרנות? אפשרי, אך לא בהסתברות גבוהה. יתכן כי בחלק מהטילים הדבר ייושם, אך אין טעם לצייד יותר מדי טילים במערכת תמרון, אלא אם כן יוכח בוודאות ש'הפטנט' עובד. האם ייעשה שימוש במסלולים שטוחים? יתכן, אך שוב, בהסתברות נמוכה. מדוע?

העיקרון של ירי טילים במגוון מסלולים (כדי לא לתת להגנה "ללמוד את השיטה" וכדי ללמוד היכן נקודות התורפה שלה) הוא בסיסי ואין לוותר עליו. למסלולים שטוחים, כפי שהראינו, יש יתרון מבצעי גדול. אבל, האם זה אומר שכדאי לירות כמויות מסיביות של טילים במסלולים כאלה? לא בטוח. מדוע? משום שירי כזה יש להכין בקפדנות רבה. דרוש מספר רב מאד של ניסויים תעופתיים מקדימים על מנת להבטיח הצלחה. גם לא ברור אם טיל שמתאים לירי במסלול מינימום אנרגיה, מתאים לירי במסלול שטוח (והמשמעות: פיתוח שני סוגי רשקי"ם). על כל אלה נוסף הסיכון הלא מבוטל של החטאות. שורה תחתונה –  אין טעם לבזבז יותר מדי טילים בירי שטוח מסלול. יחד עם זאת, הרבה החלטות טקטיות משתנות במהלך מלחמה על סמך תוצאות מידיות בשטח, ובהקשר הנוכחי:  בהתאם ליכולות מערכת ההגנה וביצועי הטילים התוקפים.

חשוב להבין שכל צד חייב לשמור לעצמו אופציות לא רק למהלכי הפתיחה, אלא גם להמשך הלחימה. מה המשמעות של כל זה מבחינת היכולות הטכנולוגיות הנדרשות מהאיראנים?

הדבר מחייב אותם לפעילות הנדסית ארוכה, קשה ומתסכלת בתחומים רבים ושונים. כיום ברור כי הם מקיימים פעילויות כאלה במגוון נושאים. הם לא נדרשים, ככל הנראה,להגיע לפריצות דרך טכנולוגיות אלא רק לעבודה הנדסית אינטנסיבית, רצופת ניסויים למכביר (שחלקם גלוי כשמש למערכות הביון). ההתקדמות בכוון הזה הנה איטית ומפרכת. כל תקלת פיתוח ולו הקלה ביותר, פירושה עיכוב של חדשים רבים. הניסויים הראוותניים המלווים בהצהרות של גנרלים עטורי מדליות הוא סיפור אחד. טיל מבצעי אמין הוא סיפור שונה לחלוטין.

בסכום, מתקפת טילים קונבנציונלים עלולה לכלול:

(א) מטחים רבים שכל אחד מכיל מספר רב של טילים

(ב) חלק מגופי החדירה שיגיעו ילווה בדמאים

(ג) חלק אחר מגופי החדירה יתמרן

(ד) חלק נוסף יירה במסלולים שאינם מסלולי מינימום אנרגיה

מה יכולה מדינת ישראל לעשות מול תרחיש שכזה? תשובה: להפעיל את מערך ההגנה האנטי-בליסטי שלה הכולל את מערכת "חץ 2" ואת טילי הפטריוט ששמעם יצא לתהילה אחרי מלחמת המפרץ הראשונה.

מהי היכולת של מערך זה? זוהי תעלומה. מפתחי המערכת טענו בזמנו כי: "בלב מעטפת הביצועים של ה"חץ" קיימת היכולת ליירט את טילי הסקאד (שהטיל "אל-חוסיין" ייצג אותם במלחמה ההיא). כלומר: טילים בליסטיים שטווחם 550-650 ק"מ". ה"חץ" תוכנן למטרה זו" (Middle East Review of International Affairs Vol 8, No.3 Sep 2004)

מאז עבר ה"חץ" שיפורים רבים ונבחן במספר ניסויים, חלקם מוצלחים וחלקם לא. מהי, באמת, יכולת ה"חץ" ?

אחד מאבות ה"חץ" טען כי הסתברות היירוט של חץ-2 בודד מול טיל בליסטי בודד היא 90% (הוא התכוון, מן הסתם, לטיל ממשפחת הסקאדים). מכאן הסיק כי אם בכל יירוט ישוגרו שלושה טילי חץ, נוכל ליצור הגנה הרמטית (קרוב ל-100% הצלחה).


טיל החץ בניסוי

חישוב פשוט מעלה שנחוצים כאלף טילי ח"ץ על מנת לבלום התקפה של כמה מאות סקאדים. אך האם הערכה זו תקפה גם מול טילי ה"שיהב" המודרניים? אם כן, מדוע לפתח את "חץ-3" (שהינו טיל יירוט שונה מהותית מקודמו)? הרי בעזרת שני טילי חץ-2 בתוספת "פטריוט" לקינוח, ניתן להגיע להסתברויות יירוט כמעט ודאית.

שר הבטחון, אהוד ברק, אמר לאחרונה כי: "ככל שלישראל תהיה מערכת שתוכל ליירט מעל 85% מהאיומים המכוונים אליה והפוטנציאלים, נהיה עם גמישות יותר רבה אפילו בתחום המדיני"  (TheMarker 17.11.2009).

האם מכך ניתן להסיק שאין לנו עדיין מערכת כזו? האם זה אומר משהו על יכולות "חץ-2"? בקיצור: כל בר-דעת מבין כי ההתמודדות מול טילי ה"שיהב" הנה משימה של טיל יירוט שעדיין לא קיים בארסנל הישראלי. והעיקר, האם יכולתו העתידית תספק את אותם 85%? למרבה הפלא, זו שאלה שגם המפתחים לא יודעים להשיב עליה.

ושאלה אחרונה: האם מערכת הגנה המבוססת על טילי יירוט בלבד מספקת?

האמריקאים טוענים שלא, ולכן הם עוסקים באינטנסיביות רבה גם במערכות לייזר לסוגיהן. ואכן, לאחרונה נשאלתי על השימוש האפשרי במערכות לייזר ליירוט טילים (לא כתחליף, אלא כמשלים). נושא זה יקבל מענה באחת הרשימות הקרובות.

בחזרה לתוכן העניינים

סדרת מאמרים: 'איום הטילים האיראניים'

טילים, מאת ד"ר נתן פרבר 5 תגובות »

לאחרונה ביקשתי מד"ר נתן פרבר (שהוא גם אבי), לכתוב לבלוג מאמר בנושא המומחיות שלו. המאמר תפח, גדל, והפך לסדרה מרתקת, היחידה מסוגה באינטרנט. המאמרים מסבירים בשפה פשוטה ונגישה נושאים  שאינם באים לידי ביטוי בתקשורת או שמוצגים בצורה שגויה ומסולפת. יש לקוות, שמאמרים אלו יתרמו להשכלת הציבור הרחב בנושא זה, הכורך פוליטיקה, היסטוריה, צבא,  וכמובן מדע וטכנולוגיה.
(אורן פרבר)


הסדרה 'איום הטילים האיראניים' בנויה ממספר מאמרים הסוקרים את התפתחות הטילים הבליסטיים בעולם ואת שיטות ההגנה נגדם. היא מתארת את השתלשלות המאבק הממושך (בן כ-70 השנה) בין מערכות ההתקפה למערכות ההגנה ובכך מאפשרת הבנה טובה יותר של הפוטנציאל ההרסני הגלום בטילים האיראנים.

החלק הראשון בסדרה הוא סקירה היסטורית של הנושא.

החלק השני דן בדיוק הפגיעה של הטילים הבליסטיים ובסוג הראש הקרבי שהם נושאים.

החלק השלישי עוסק במשימות המוטלות על מערכת ההגנה ובקשיים עימם עליה להתמודד.

החלק הרביעי מטפל בבעיות הקריטיות של מערכת ההגנה: התמודדות עם אמצעי הטעייה ועם מטרות מתמרנות.

החלק החמישי דן בשאלת המפתח: "מהו המיקום האופטימאלי ליירוט טיל בליסטי?

אחרית דבר – על המשמעויות הצבאיות והפוליטיות של מתקפת טילים על ישראל. בסיום חלק זה מופיעה הערכה של היכולות הנוכחיות והעתידיות הגלומות בטילים האיראנים.

חשוב להדגיש כי מדובר בנושא דינאמי שרובו נסתר מעינינו. אמנם מתפרסמות בעולם ידיעות רבות וניתוחים הנדסיים מעת לעת, אך עיקר ההערכה מבוססת על ניחושים מושכלים.
ניחושים אלו, מסתמכים על מצב הטכנולוגיות המעורבות בנושא, על הניסיון המצטבר בפיתוח מערכות טילים (ומערכות הגנה) בעולם אך בעיקר על אפשרויות "זליגת" מידע קריטי לאיראן.

סדרת המאמרים מספקת נקודת מבט מקצועית, ללא שמץ יומרה להיות תיאור בלעדי של מציאות מורכבת ומשתנה.

קריאה מהנה,
ד"ר נתן פרבר