שיחותיי עם הרוח

כתיבה, שאר רוח, שירה אין תגובות »

משב רוח קטון מהרי לבנון
נעצר מול מלון ליד אשקלון
בזה המלון, מחנק בגרון
העיר בי רצון לפתוח חלון

או-אז מלא און, פרץ בגאון
עטור ניצחון כשחקן תאטרון –
עשה סיבובון
הקיף ת'סלון
רפרף בעיתון
בלם  בשאון
ליד הארון

אמר נישובון:
"אמור לי אדון…"
מוכה תימהון,  השלמתי: "שרון"

המשיך נישובון –
(נשען על מזנון, קולו – אותו טון)
"התדע מר שרון, ההבדל בין גאון
לחסר כשרון?"

אל מול החידון הרגשתי טירון
ללא רעיון,
חסר בטחון
מוחי – חילזון
על סף ביזיון, אמר לי,  come on
(ממתיק חיוכון)
התשובה היא: "גאון…"

אך פתאום קיפאון –
הציץ בשעון ופלט רק: pardon
חבר מליסבון ממתין לי המון,
בצל האלון על ראש הר מרון!"
וכך בלי זדון פרח נישובון
כאד אצטון
מהיר כסילון
נפלט מבלון
(קראתי לו ג'ון).

אודה – זה נכון
חיפשתי פתרון בכל עוז רצון
לרז שמר ג'ון הציג בלי לשון
ועל סף שברון, עם אור אחרון
(או שמא ראשון?)
האיר בי פתרון!
אגישו בששון
לקורא הנבון –

סודו של  גאון
אינו היגיון מוצק כבטון
ולא שיגעון הרה אבדון
ולא שיכרון מוליד רפיון
ולא דיכאון עטוף בסגנון
כי אם החזון הבא כדורון
בחסד אל-יון

וזה החזון יקר מממון
אמתין, נישובון
לשובך כפזמון –
כי אזלו חרוזיי …
ונותרתי אביון.

חזי

אנשים מיוחדים, כתיבה 3 תגובות »

קומתו ממוצעת, ואולי מעט מתחת לזה. גופו מתוח, זקוף, שרירי ומוכן לזינוק בכל רגע כחתול פרא. אלא שחתול הפרא הזה מרוסן ריסון גמור, מובלט וכמעט מוגזם. רק העיניים יוקדות ומשפדות את הנוכחים בעצמה כבושה, מתועלת היטב לשירות הציבור. בוגר היס"מ, יוצא היחידה לאבטחת אישים, עם התמחות בטרור פסיכולוגי. "אבל בקשר עם האזרח אני לא יודע הרבה, לכן אני מבקש שאתם תעזרו לי. תלמדו אותי."

עבר מפואר שכל כולו נרתם למיגור הפרות סדר בשכונתנו הקרתנית: לועו האימתני של טנק מכוון אל נמלה מבוהלת; שאגת הארי ועצמתו הדורסנית כנגד מכרסם זעיר שפרוותו סומרת מאימה. גיבור מיתולוגי הוא שירד מחברותא שמימית שאננה במחיצת האלים על מנת לטפל בהפרות הסדר המוניציפאליות שלנו. בידו הנטויה ומגוידת השרירים צרור ברקים רושפים, ולראשו נזר דפנה שאמרתו פיתוחי זהב דקיקים מלאכת חושב, להזכירך בבקשה שלא בבן תמותה עלוב כמוני וכמוך מדובר.

התוועדנו לחזי ביום חורפי, עת התכנסנו לפנות ערב בתחנת השיטור השכונתית – מכולת מאובקת לשעבר שעברה הסבה. סביבו אנו ישובים, כעשרים שכנים שהתנדבו למשמר השכונתי. בחוץ רוח צולפת וגשם זלעפות כבד ניתך על מדרכות שוממות וספסלים מיותמים, ובפנים, תנור סלילים בודד במרכז החדר מתאמץ להפיח מעט חמימות.

"אני חי עם הזין באמצע" נותן חזי פרשנות לשמו, ובכדי לא להשאיר אותנו תוהים ובוהים מאייר דבריו ברצינות יוקדת: "זה חית  (יד ימין זזה הצידה),  וזה יוד  (יד שמאל זזה שמאלה), ובאמצע הזין  (שתי הידיים מתוות הילוכי ברקים שמסתיימים באזור החלציים). מה קיבלנו? חזי!"

כאן נחשף היבט חשוב באישיותו, הלוא הוא  פן האדמה.  בניגוד, או אולי כהשלמה, לתפארת השמימית שכל כולה איפוק ושיקול דעת, פועל פעולתו גם הלהט הבסיסי הנובע מיצר הקיום החייתי, הארצי. חווית הזיון  על כל היבטיה היא המעצבת את התייחסותו המקצועית והתייחסותו בכלל. כיצד מטפלים בפשע או איך משיבים את הסדר החברתי על כנו?  חכמים מאיתנו לא מצאו תשובה, שכן הקיום האנושי מורכב עד זרא וכל כולו פקעת הדוקה של היבטים סותרים המותירה אותך נבוך ומלא ספקות. אבל לזיין יודעים כולם, פחות או יותר. על כן, כל סוגיה חברתית מורכבת תצומצם לאלתר ותועמד במהלך אלגנטי בהקבלה להיבט כלשהו של בעילה. מדוע להסתבך? הדברים פשוטים וברורים ויש להקפיד תמיד להציגם כך.

זיון, במשנתו של חזי, הוא אקט כוחני המביע את עליונותו המוחלטת של הזכר על הנקבה ואת שליטתו עליה. הנקבה המהססת, המתלבטת וחלושת הדעת נכנעת אל מול עוצמתו המתפרצת של הזכר אשר  שובה באגרסיביות את ליבה הרך ומעניק לה את הזכות להכיל בתוכה (לפרק זמן מוגבל) את איבר מינו. לזיין – אליבא דחזי – זה גם להשפיל: להראות שאתה טוב יותר, חזק יותר ומוצלח יותר מזה שזיינת אותו. זאת ועוד, עליונותו של הזכר מרתיעה ומרחיקה את הזכרים האחרים. אבוי לזכר שמתוך עזות מצח או יוהרה אווילית ינסה להתגרות במעמדו של השליט – אין לו אלא לצפות למוות נורא, או במקרה הטוב לפציעה אנושה, אשר תלמד אותו וכל זכר אחר מה מקומם בהרארכיה ומהי התנהגות הולמת שתמנע מוות נמהר. זהו חזי שלנו,  זכר אלפא המטיל חיתתו על אויבי הציבור.

בעיני רוחנו עולים הבריונים השכונתיים, המהלכים להם באדנותיות חסרת עכבות ואנו עבורם אבק אדם. הנה הם מציקים לקשישה חסרת ישע או מטרידים נערה מבוהלת כאשר לפתע מגיח חזי מן הערפל בכל הודו ונעמד מולם, ידיו על מותניו ועיניו מזרות גצים. אנו מדמיינים בהנאה את החרדה כובשת את ישותם, את הרעד החולף בגוום בהבינם כי הגיעה שעתם, כי הנה ניצב מולם משהו שמעולם לא דימינו שקיים. ההמשך מכאן יכול להסתעף – או התקפלות מהירה מתוך כוונה שלא לחזור לעולם, או התמודדות חסרת סיכוי שסופה אף מדמם, עצמות שבורות, זעקות שבר ומנוסה.

" תשמעו סיפור", הוא מטיל בנו את מבטו העצמתי, ומשהה את ההמשך על מנת ליצור מתח דרמטי מתבקש. גבו זקוף, ידיו על ברכיו,  וזוויות פיו אינן אפילו רומזות על חיוך שכן מדובר כאן בעניין שאינו סובל כל בדיחות דעת. ואנו, סביב מדורת השבט, אותה מתאמץ לייצג תנור הסלילים, בחדר הקטן של עמדת השיטור השכונתית, מאזינים ביראה דמומה לבכיר הלוחמים, מתוך תקווה נרגשת לספוג ולהטמיע בעצמנו רסיסים של גדולה אמיתית.

"פעם בבית ספר לשוטרים הסתובבתי בהפסקה עם עוד שני חברים ופגשנו שוטרת מתלמדת שהייתה קצת כבידת שמיעה. היא קלטה אותנו (נו, איך לא? שלושה חתיכים) וניסתה לפתוח איתנו איזו שיחה. שאלה את חבר שלי איך קוראים לו. זיו. איך? זיו! זין-יוד-וו. ואתה? אני חזי. איך? חזי. איך? ח-ז-י. חית זין יוד. חזי! ואתה? אז חבר שלי אומר לה ככה: את, תיזהרי לך כי את הולכת לקבל את כל הזין: אצלו הזין בהתחלה, אצל זה הזין באמצע, ואני, אני קוראים לי ארז, אצלי הזין בסוף!"

מבטינו ממוקדים בלוחם המיתולוגי שהואיל בחסדו לפרוש בפנינו את סודותיו ולצמצם את גדולתו צמצום גמור על מנת שנוכל להכיל ולו שמץ ממנה. הצחוק שאנו צוחקים מדוד מבלי שחלילה תשתרבב בו נימה של וולגריות המעידה על חוסר כבוד, שהרי מדובר במשל חיים האמור לכוון אותנו אל משמעות גדולה יותר. אך מהי בעצם? נותרנו תוהים, מתביישים לשאול, ובעיקר נכלמים על אפסותנו.  וודאי יש כאן איזה מסר נסתר ברמה הסמלית. גם ברושמי שורות אלו משוכנע אני שיש כאן עומק טמיר שאולי יתבהר לנו רק ברבות ימים רבים עת נתבגר על נתיב החיים. או אז נעלה ברוחנו את המשל, ומלאי התפעמות נקרא: א-אה, לזה התכוון חזי  ב-"כל הזין!"

חזי ממשיך:
"רוצה לחרוט את הדברים שתגידו כאן בלב. אני לא מאלו שרושמים על נייר כאילו ברצינות ואז זורקים את הנייר לפח. אני הולך לישון על מה שתגידו לי עכשיו ולקום בבוקר עם כל הכוח שלי כדי להביא שינוי! "

משפטיו ישירים, רהוטים, תכליתיים, אך בקיעים בבחירה ובהגייה של מילים מסוימות חושפים שאין הוא אדם של ספרים והשכלה. וכי מה בכך? אנו מוחלים לו מכל ליבנו. מעולם העשייה הוא צומח, ולא מתוך ההגות; מן ההתמודדות המחשלת עם זוהמת העולם הוא נבנה, ולא מערפיליות אקדמיות מתנשאות. זרה לו השפה הגבוהה המנתחת מצבים, קושרת סיבה למסובב ומתווה אסטרטגיות ותוכניות פעולה  ואין הוא חש עמה בנוח. סוגרת היא עליו כחליפה מחויטת. נוח לו יותר עם הטרנינג, הכפכפים והזין-חובק-עולם, אך לשם הוא יגיע רק לאחר שיטביע בקהל שומעיו את הרושם המתאים.

אדם הנזקק  ללשון גסה נחשב לפרימיטיבי, אך כאשר אדם משכיל ואינטליגנטי ישתמש בביטויים המוניים הדבר יחשב דווקא לזכותו שכן הוא מוכיח בכך כי אין הוא מנותק מהמציאות הארצית בה הוא חי. אדרבה, ההמוני והגס מטפס דרכו מעלה בתהליך מופלא של סובלימציה מעדנת, וזוכה לאחר מירוק לתפוס את מקומו בתוך תפישת עולם מורכבת ועשירה המכילה את שלל מורכבותה של המציאות האנושית. על כן, רק לאחר שווידא שהערכנו נכונה את מעלותיו התרומיות,  רק אז מתיר חזי את הרסן, משחרר את העניבה, ומעניק לנו משהו מן הפשטות העממית הכובשת, השווה לכל נפש.

נפעמים יצאנו אל הגשם השוטף והתפזרנו דוממים איש איש לביתו, משוכנעים ששחר חדש ואמיץ אכן יאיר על שכונתנו.

מאז אותו ערב לא ראינו או שמענו מחזי.
כל הניסיונות ליצור עמו קשר עלו בתוהו, משל לא היה ולא נברא מעולם. וכך, למגינת לבנו, נותרה שכונתנו באפרוריותה משכבר הימים, עם אותן הפרות סדר ואותם בריונים, באין אור נגוהות אשלייתי שיאיר לנו.


Thor

עם סבא

כתיבה 3 תגובות »

-סבא…

-כן?

-תספר לי את הסיפור שהבטחת

-איזה?

-נו, על הילדה והילד שנפרדים….

-אהה… נו, זה סיפור קצת ארוך

-אז נתחיל היום ונמשיך מחר, טוב?

-טוב, אבל קודם תתכסה.

אני מתכסה ומביט בסבא בעיניים גדולות. מהרחוב עולה שאון אוטובוסים מכיוון שהדירה של סבא וסבתא נמצאת מעל רחוב ראשי. סבא מכחכח בגרון, מביט בי מבעד למשקפיים,  ומתחיל.

-אז פעם אחת, בארץ רחוקה, לפני הרבה מאוד שנים, נולדו זוג תאומים: בן ובת.

-סבא, גם אתה היית ילד?

-ודאי, ומה חשבת, שנולדתי סבא?

-והיית משחק במשחקים של ילדים?

-נו, ודאי!

-אז מה קרה לתאומים?

-אה. אז בגלל שההורים שלהם היו עניים מרודים…

-מה זה מרודים?

-זה… עניים מאוד, ובכן, בערך שנה אחרי הלידה האב היה צריך לעבור לעיר אחרת כדי להתפרנס. אבל מכיוון שהאימא לא יכלה לגדל את שני התאומים ביחד, הם החליטו שהאבא ייקח את הילדה והילד יישאר עם אימא.

-סבא?

-כן?

-איך קראו לאימא שלך?

-אסתר.

-למה קראו לה ככה?

-לא יודע, זה השם שההורים שלה בחרו

-ומי בחר את השם של ההורים שלה?

-ההורים שלהם

תמיד השיחות האלו עם סבא אריה מעלות לי מחשבות, ושאלות מוזרות שאני לא יודע איך למצוא להם תשובה. לפעמים סבא יודע את התשובות, אבל לפעמים הוא עונה לי בצורה שרק מסבכת אותי עוד יותר.

-ומי בחר את השם של האדם הראשון?

-לא יודע!

-סבא, למה אתה צוחק?

-כי זו שאלה קשה, ואף פעם לא ממש חשבתי עליה

-אז מה קרה לילדים?

-הילדים…. אה כן, אז העבודה של האב נמשכה שנה, ועוד שנה, ואחרי שלוש שנים הוא הצליח לחסוך מספיק כסף והוא חזר לעיר עם הבת , כד להיפגש עם אשתו ובנו.

-והם נפגשו?

-לא. הוא חיפש וחיפש ולא הצליח למצוא אותם.

-מה קרה להם?

-בדיוק באותו יום שהאבא והבת הגיעו, האימא והילד יצאו לעיר השניה כדי לחפש אותם.

-בדיוק באותו יום?

-כן

-איך?

-ככה זה בסיפור

-אז למה הם לא כתבו מכתבים?

-כי הם לא ידעו קרוא וכתוב. הם היו אנלפבתים

-מה זה א-ל-נ-פ-ל-בתים?

-אנלפבתים. לא יודעים לקרוא ולכתוב.

-זה מחלה?

-לא.

-למה הם לא ידעו?

-כי אף אחד לא לימד אותם

-אה

-אתה כבר רוצה לישון?

-לא, לא, אז מה קרה?

-גם האימא והבן חיפשו בעיר השנייה ולא הצליחו למצוא. בסוף הם התייאשו וחזרו בחזרה. ובדיוק אותו דבר קרה לאבא ולבת.

-והם לא נפגשו לעולם?

-חכה, על זה הסיפור

-אבל בסוף הם נפגשו?

-חכה בסבלנות.

-טוב. נו?

-אתה בכלל יודע מה זה סבלנות?

-כן, זה… זה מה שיש לי עד שנגמרת לי הסבלנות!

סבא צוחק עכשיו, ואני לא ממש מבין למה. האמת שכבר התחלתי להתרגל לדבר הזה שאני מדבר עם מבוגר והוא פתאום צוחק בלי שום סיבה. עכשיו סבא אומר שתכף ישוב והולך למטבח להביא לעצמו בוטנים. סבא תמיד אוכל בוטנים כי יש  לו צרבת. למרות שאני ממש לא אוהב בוטנים הוא כל פעם מציע לי, וכמו תמיד אני אומר "לא, תודה"

– אז מה קרה לתאומים?

– חלפו השנים וההורים נפטרו. התאומים גדלו : הבן הפך להיות סוחר עשיר, והבת הפכה להיות תופרת מרודה.

-מרודה זה ענייה, נכון?

-כן. עכשיו, יום אחד נכנס הסוחר העשיר למתפרה שבה עבדה אחותו, אך כמובן בלי לזהות אותה.

-וגם היא לא זיהתה אותו?

-כן.

-ומה קרה?

-הסוחר דיבר אל התופרת בצורה מאוד לא יפה. הוא איים עליה שאם החליפה שהזמין לא תהיה מוכנה עד מחר בבוקר הוא ידרוש שייפטרו אותה. 'כן אדוני' אמרה התופרת המסכנה, ונשארה לעבוד כל הלילה אפילו שהייתה עייפה מאוד וידיה היו זבות דם.

-מה קרה לה?

-טפטף מהם דם

-למה?

-בגלל המחט

-סבא?

-כן?

-במה כדאי לי לעבוד

-אתה עוד לא צריך לעבוד

-לא, כשאהיה גדול

-תעבוד במה שתאהב.

-כן, אבל במה?

-עוד אי אפשר לדעת. אולי תלמד באוניברסיטה כמו אבא שלך.

-גם אתה למדת?

-לא.

-אז מאיפה אתה יודע כל כך הרבה דברים?

-קראתי לבד

-את כל הספרים שבסלון

-כן

-את כולם?

-כן.

-גם את אלה שאין בהם תמונות?

-גם אותם.

-גם את אילו במדפים הגבוהים?

-כן, כן. (הוא שוב צוחק בלי סיבה)

-וזה לא שעמם אותך?

-ודאי שלא, זה היה תענוג גדול.

-אבא שלי חכם?

-כן, חכם מאוד, ומוכשר.

-אז מה קרה לתאומים?

-התופרת עבדה כל הלילה והספיקה להכין את החליפה, אבל זה היה ליל חורף קר מאוד והיא חלתה בשחפת.

-במה היא חלתה?

-שחפת. זו מחלה שכמעט עברה מהעולם. היום יודעים איך לרפא אותה אבל בימים ההם לא ידעו.

-זה כמו המחלה שסיפרת לי שמקבלים אם נופלים בטעות לירקון?

סבא מחייך. מאז שטיילנו לירקון לפני שבוע, אני כל הזמן חושב על  התולעים הנוראיות שנראות כמו חוטים שקופים, ואיך אפשר למות מהם אם נופלים למים בטעות. זה די עשה לי סיוטים, אבל לא סיפרתי על זה לאף אחד.

-לא זה בילהרציה, זה משהו אחר. רוצה בוטנים?

-לא תודה. נו, אז מה קרה לתופרת?

-כן, טוב, בוא נראה… התופרת חלתה מאוד ושכבה במיטה עם חום גבוה. חברה טובה שלה – גם היא תופרת – טיפלה בה במסירות רבה.

-ומה  קרה לסוחר?

-זה בדיוק מה שרציתי לספר לך. הוא הגיע אחרי שבוע למתפרה להזמין חליפה נוספת, ומכיוון שהיה מאוד מרוצה מהחליפה הקודמת הוא ביקש שאותה תופרת תתפור לו את החליפה החדשה.

-אבל התופרת הייתה חולה…

-נכון. הסוחר שאל מאיזה יום היא חולה, וגילה שזה היה בדיוק היום שבו הוא קיבל את החליפה.

-ומה הוא הרגיש?

-הוא הרגיש רע מאוד. היו לו ייסורי מצפון קשים.

-מה היה לו?

-הבט: זה שאתה יודע שעשית משהו רע, ואתה מאוד מצטער על זה. בטח  פעם גם אתה הרגשת ככה.

-אני לא חושב…

-אתה בטוח?

ניסיתי לחשוב על משהו כזה ונזכרתי שפעם לקחתי בלי לשלם מסטיקים מהמכולת של תמר הזקנה בקצה הרחוב, אבל לא נדמה לי שכל כך הצטערתי על זה.

-כן.. אולי פעם…  אז מה קרה?

-הסוחר ביקש מהחברה שתיקח אותו לבקר אצל התופרת

-ואז הוא ידע שזו אחותו?

-לא, מה פתאום, כיצד הוא יכול היה לדעת?

-ומה היא אמרה שהיא ראתה אותו?

-היא הייתה מאוד חולה, ובקושי יכלה לדבר. אבל הסוחר החליט לטפל בה בעצמו. הוא העביר אותה  לבית שלו והזמין את הרופאים הכי טובים שיטפלו בה.

-והיא הבריאה?

-כן. לאט לאט היא התחזקה והתחילה לאכול. אפילו לחייך. הסוחר דאג שהמיטה שלה תהיה ליד חלון גדול שמשקיף על גן יפה. היא אהבה לראות את הילדים משחקים ואת הזוגות הצעירים שעוברים בבגדים יפים.

-והיא דיברה עם הסוחר?

-כן, הם דיברו שעות ארוכות ביחד, עד שבסוף הם התאהבו.

-במי?

-אחד בשני

-למה?

-ככה זה. שגבר ואישה מוצאים חן אחד בעיני השני הם יכולים להתאהב.

-ואז מתחתנים?

-זה בהחלט יכול לקרות.

-גם לי?

-כן, שתגדל.

אני מנסה לחשוב אם פעם אהבתי בת, וזה נראה לי משהו בלתי אפשרי.

-ואז מולידים ילדים?

-כן.

-אבל להם אסור להתחתן כי הם אחים!

-נכון.

-אז איך הם גילו?

-הם.. הם..הממממ… אינני יודע.

-מה?!

-עוד לא החלטתי…

-סבא!

-אני.. הבט, אני מבטיח לחשוב על סיום למחר

-מה, אבל הסיפור לא קרה באמת ?!

-לא. זה הכל דמיון. פנטזיה.

מאז שהלכנו לראות את 'פנטזיה' ביחד, סבא מזכיר את הסרט הזה כל הזמן. בעצם אני די אוהב לדבר על 'פנטזיה' אבל עכשיו זה קצת מרגיז אותי שסבא סיפר לי סיפור בלי לחשוב עליו עד הסוף.

-אבל סבא, אם זה דמיון, אז כל אחד יכול להמציא סוף אחר!

-נכון.

-אז גם אני רוצה להמציא סוף משלי.

-בבקשה!

ניסתי לחשוב על סוף יפה, אבל כל מה שעלה לי זה תמונות מהסרט פנטזיה שהתערבבו על בילהרציה, בוטנים נגד צרבת, והספרים בלי התמונות שסבא קורא בתענוג גדול.

-אולי הוא פשוט שאל אותה איך קוראים לה ?

-ואז ?

-הוא אמר לה שזה בדיוק השם של אחותו התאומה

-ואז ?

-היא אמרה לו שגם לה  היה אח תאום, ואז הם גילו שהם אחים.

-וזה הסוף של הסיפור ?

-כן.

-ועכשיו אתה רוצה לישון ?

עכשיו באמת נהייתי עייף… הראש שלי מתחיל לצלול לכרית כמו האבנים שזרקנו היום בקשת ענקית לירקון, אבל משהו מפריע לי.

-סבא?

-כן.

-הסוף שלי לא כל כך יפה בעיניי. מחר אני רוצה שתספר לי את הסוף שלך, ואם אין לך, אז יש לך יום שלם לחשוב על משהו טוב.

-בסדר.

-מבטיח?

-כן.

-אז, לילה טוב.

-לילה טוב.

סבא מכסה אותי טוב טוב כמו שאני אוהב, קם לאט, ואני יכול להרגיש את ריח הטבק שיש לו בידיים מהפייפ שהוא מעשן כל הזמן. בינתיים האוטובוסים ברחוב כבר הפסיקו, ואני שוקע לתוך הכרית הרכה ומסתובב. הנעלים של סבא נגררות ואני שומע אותו נאנח כשהוא מתיישב על המיטה בחדר הסמוך. סבתא שואלת אותו משהו והוא עונה לה בקול שקט. אני חושב על כל הספרים בספרייה שבסלון  וחושב שלעולם לא אקרא כל כך הרבה ספרים כמו סבא. אני מנסה לדמיין שגם אני יאהב בת, יהיו לי ילדים ולהם יהיו ילדים, ושאני אהיה סבא. לא כל כך מצליח לי, אבל דבר אחד בטוח – שאני אספר סיפורים, אדאג שיהיה להם סוף כמו שצריך.

לזכר סבי, אריה פרבר

שליח

כתיבה, שירה אין תגובות »

שָׁלִיחַ

אוֹר עָנֹג וְצָלוּל, שְׁבִיב תִּפְאֶרֶת גְנּוזָה
מִסְתַנֶן אֶל חַדְרֵי בְטְפִיפָת עֲנָוָה
כְּשָׁלִיחַ קוֹרֵן אַל חוּשָׂי הסוּמִים
בִּרְכַּת מֶלֶךְ עִמּוֹ לְבָנַיו הַתּוֹעִים

לוֹטֶף מכְאוֹבָיי וְנִכְאָב עִמָּדִי
עַד יִסּוֹג הַמַּכְאוֹב וַיִמוֹג יְגוֹנִי
עַד אֶשָּׂא מַבָּטִי שׁוּב, רוֹנֵן וְטָהוֹר
בְּתִקְוָה צְעִירָה הנוסקת לַדְּרוֹר

אָז יָשׁוּב בְּחֶדְוָה כְרָץ יָם  נֶאֱמָן
לחיקוֹ שֶׁל הַחֶסֶד מִמֶּנּוּ קָרַן
יתְמָזֶג באוֹרוֹ וְהָיוּ לְאֶחָד
וְלֹא עוֹד נוֹדַע כִּי מִמֶּנּוּ נִפְרָד

אוֹר עָנֹג וְצָלוּל, שְׁבִיב תִּפְאֶרֶת גְנּוזָה
מִתְפוֹגֶג מֵחַדְרֵי בטְפִיפַת עֲנָוָה
מרוּחַץ הוֹתִירַנִי, מְקִיץ מחלוֹם
הַלֵּב שֶׁקָּפָא בִּי  חָזַר שׁוּב לִפְעוֹם.