איום הטילים האיראניים (א) – איך הכל התחיל

איום הטילים האיראניים (א) – איך הכל התחיל

מאמר אורח של ד"ר נתן פרבר
(שאר המאמרים בנושא – כאן)

ההיסטוריה המודרנית של טילים בליסטים החלה אי-שם בסוף המאה ה-19, עברה תנופת פיתוח בתחילת המאה ה-20 והגיעה לבשלות מבצעית בגרמניה של סוף שנות השלושים. הייתה זו התפתחות מרתקת שראשיתה, בשלושה מרכזים שונים שכמעט ולא היה קשר ביניהם: ברוסיה, בארה"ב ובגרמניה. מדען הטילים הראשון היה, ללא ספק, הרוסי קונסטנטין ציולקובסקי, מורה למתמטיקה במקצועו, שחי בעיירה נידחת ברוסיה. כבר ב-1883, בהיותו סטודנט, הגה לראשונה את הרעיון המהפכני של הנעה רקטית כאמצעי לטיסות חלל והחל בפיתוח עקרונות היסוד של ההנעה הרקטית. כל זאת, בבידוד מוחלט וללא כל עזרה מוסדית. ב-1903 (השנה בה ביצעו האחים רייט את טיסתם הראשונה), פרסם לראשונה את תוצאות מחקריו. ציולקובסקי היה הראשון שהבין את הערך של רקטה רב-שלבית למסעות חלל ואף הציע את הקומבינציה של מימן-חמצן כמרכיבי הדלק הנוזלי לרקטה העתידית. ציולקובסקי עסק רק בצדדים התיאורטיים של הנושא ולא ביצע שום ניסוי מעשי. תרומתו הענקית והחלוצית לנושא הוכרה עוד בחייו וב-1919 נתמנה חבר באקדמיה הסובייטית למדעים. בערך באותה תקופה החל לפעול בארה"ב רוברט גודארד, יליד מסצ'וסטס. אף הוא, כציולקובסקי, היה פיזיקאי ומתמטיקאי, ואף הוא פעל כמעט כל חייו בבדידות ובאלמוניות. אבל, שלא כציולקובסקי, עסק גודארד לא רק בתיאוריה, אלא גם בתכנון רקטות וניסויין.  גודארד, כמו ציולקובסקי, העריך כי השילוב של מימן-חמצן היא הצרוף האידיאלי לרקטות הדלק הנוזלי שפיתח, והוא התמיד בכך לאורך זמן. ב-1919 פרסם את ספרו ההיסטורי  Method of Reaching  Extreme Altitude (שרק מעטים הבינו באותה תקופה) ואשר ביסס את הרקע התיאורטי של הנושא. בשבע השנים הבאות עסק באינטנסיביות בתכנון ובניסויים של הרקטה הנוזלית הראשונה שלו, אשר המריאה בשנת 1926 לגובה של כ-60 מטרים. אין ספק כי מאורע זה בהיסטורית הטילים הינו שווה ערך לטיסת האחים רייט בהיסטורית התעופה. הראשון שהתעניין  בגודארד היה חלוץ התעופה הנודע  צ'ארלס לינדברג ב-1927, והוא אף דאג לגייס לטובתו תקציבים לניסויים. במהלך אחד עשר השנים הבאות, ייצר גודארד סדרה של רקטות שהלכו והשתכללו. רק בתחילת מלחה"ע 2 הבין לבסוף הממשל את ערך עבודתו והפך למסייע חם ונדיב, דבר שהתבטא בתקציבים ובפעולה מסודרת עם צוות מתאים בבסיס חיל הים באנאפוליס.

הצלע השלישית של פיתוח רקטות הייתה גרמנית, והוביל אותה הרמן אוברט, אשר ב-1922 הציע למשרד המלחמה הגרמני לראשונה את הרעיון המהפכני של רקטות ארוכות טווח מונעות בדלק נוזלי. אוברט, אשר בצעירותו התלהב מספורי ז'ול וורן, סבר באותה תקופה כי טיסה לירח היא בפרוש מבצע אפשרי. אוברט לא ידע דבר וחצי דבר על ציולקובסקי, אך ידע על גודארד והשתמש בספרו שצוין לעיל. ב-1923 כתב אוברט את ספרו הקלאסי: The Rocket into Planetary Space, שאף הוא הפך לאבן פינה בהיסטורית הטילים הבליסטיים. ב-1927 יסד אוברט את "החברה למסעות בחלל" הגרמנית, אליה הצטרף מאוחר יותר אחד הסטודנטים המבריקים שלו: וורנר פון בראון. עד מהרה התגבש סביבם צוות מדענים שערך ניסויים מעשיים בקצב מסחרר. ערב מלחה"ע ה-2, התמנה פון בראון למנהל ההנדסי של תכנית  הטילים הגרמנית שמרכזה היה בפנמינדה ואשר הישגיה השפיעו עמוקות על פיתוח טילים בליסטיים עשרות שנים לאחר מכן.


מועדון הטילים הגרמני : מלפנים הרמן אוברכט, ומאחוריו מימין (על השולחן) וורנר פון בראון

בתום המלחמה נפלו פון בראון וחלק גדול מאנשי צוותו בשבי האמריקאים. בארה"ב הם היוו את הבסיס לתכנית הטילים האמריקאית ופון בראון עצמו הפך למנהל NASA.  חלק אחר של הצוות נפל בידי הרוסים והם, כמובן, היוו את הבסיס לתכנית הטילים הרוסית. (בשולי הדברים אפשר לשאול כיצד פושע מלחמה כפון-בראון – שהיה אחראי למותם של אלפים – הוכתר כגיבור כל-אמריקאי? אמנם, ניתן למצוא נסיבות מקלות לרוב, אבל האופורטוניזם ממש זועק לשמיים. קיטונות של ביקורות נשפכו, אך דומה שהחץ השנון מכל נורה מקשתו-פסנתרו של טום לרר).

מה היו הטכנולוגיות הבסיסיות אותן פיתחו הגרמנים אשר היוו נקודת זינוק לתעשיות הטילים האמריקאית והרוסית בתקופה שלאחר מלחה"ע 2? בראש ובראשונה הייתה זו מערכת ההנעה הנוזלית אשר, כמעט ללא שינוי, נמצאת עד היום בטילים רוסיים, צפון קוריאנים ואיראנים. הרכב הדלק השתנה, אמנם, אך רכיבי מערכת ההנעה ושיטת ההנעה נותרו בעינם. הטכנולוגיה השנייה החשובה הייתה זו של מערכת ההנחיה, הבקרה וההיגוי, אשר הניחה את הבסיס האיתן לפיתוח מערכות הנחיה אינרציאליות בהמשך.

הטכנולוגיה השלישית שהתפתחה בפינמונדה, הייתה בתחום ניסויי מנהרות רוח ובקידום המחקר של אווירודינמיקה על-קולית, שהיו אז בחיתוליהם. הצורך באמות ניסיוני היה קריטי משום שהרקטה המתוכננת (V-2) הייתה מיועדת לטיסה בתחום העל-קולי. טכנולוגיות נוספות שקיבלו דחיפה משמעותית באותה תקופה היו בתחום המבנה והנדסת החומרים. יש לזכור, כי נושא העמידות בטמפרטורות ובעומסים גבוהים (הן של המבנה החיצוני והן של מספר חלקים פנימיים) היה ממש בחיתוליו, אך מאחר ומסלול הרקטה החדשה כפה על המתכננים כניסה לתחום זה, לא עמדה בפניהם כל ברירה אלא להתמודד עם מלוא המורכבות של הנושאים החדשים. למעשה, כל פעילות הנדסית שנעשתה בפינמונדה הייתה ראשונית בתחומה, ומה שתרם להצלחתה יותר מכל היה הקשר היומיומי ההדוק בין אנשי התיאוריה והמעשה. התוצאה הייתה, שהרקטה  V-2, שמסתה הגיעה לכ-13 טון ואשר הונעה בדלק נוזלי (חמצן נוזלי ואלכוהול), הגיעה לטווח של כ- 300 ק"מ (אם כי בדיוק די גרוע) ולגובה של למעלה מ-80 ק"מ (!) .הייתה זו הרקטה הראשונה שטסה בחלל. היא חדרה לאטמוספרה במהירות של כ-1500 מטר/שנייה  ונשאה בחרטומה ראש קרבי בן כ-1000 ק"ג. במהלך המלחמה נורו מטחים רבים של V-2  שהסבו לבריטניה אלפי הרוגים ונזקים קשים, אך לא היה בכוחם להכריע את המלחמה. לנקודה חשובה זו נחזור בהמשך.

הקטע הבא לקוח מסרט תעודה צרפתי בשם 'הנשק הסודי של היטלר'

מה קרה בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה? המעצמות המשיכו במרץ בפיתוח טילים בליסטיים ארוכי טווח (ICBM) שהלכו והשתכללו והותירו מאחור את היורש העיקרי של ה V-2, הלוא הוא ה- SCUD-B. טיל רוסי זה, בעל טווח של כ-300 ק"מ אך בעל דיוק פגיעה משופר בהרבה,  נמכר במאות למדינות כמו: סוריה, עיראק, צפון קוריאה ואיראן אך נחשב תמיד 'נשק לעניים'. מדוע?  אחת הסיבות לכך הייתה משום שהחל מ-1987 חל איסור על הפצת נשק רקטי לטווח שעולה על 300 ק"מ. ההסדר אשר הגביל זאת נקרא "הסדר בקרת הטכנולוגיה לייצור טילים" או בשמו המקורי: MTCR-Missile Technology Control Regime. כתוצאה מכך, נמנעה מכמה מדינות במזרח התיכון הרכישה של טילים מתקדמים כגון פרשינג-2 האמריקאי ו SS-23 הסובייטי. בנוסף, הצליח ההסדר לחסל את תכנית הטיל "קונדור" (טיל מתקדם מאד) שהייתה משותפת לארגנטינה, סוריה ומצרים ואשר התבססה על טכנולוגיה אירופית. ההסדר השאיר מאחור את רוב מדינות ה"רשע"  (Rogue Countries) עם טילים בטכנולוגיה של מלחמת העולם השנייה. במצב שנוצר, לאף אחת מהמעצמות לא הייתה סיבה טובה לצייד טילים אלה במערכות מתקדמות יותר, מה עוד, שלא היה בכך כל צורך, משום שהטילים נועדו לזירות מוגבלות מבחינת הטווח (דיוקם הגרוע לא היווה בעיה), והעיקר – לא היו כל מערכות הגנה שיכלו ליירטם. השם שניתן להם היה  Theater Ballistic Missiles שפירושו המעשי הינו: "לשימוש מקומי בלבד". מכאן ואילך, נאלצו מדינות אלה להתמודד בעצמן עם אתגרי הפיתוח של דגמים משוכללים יותר ובעיקר של ייצורם העצמי, ולא כולן היו ברמה טכנולוגית שאפשרה זאת. הראשונה שנענתה לאתגר הייתה צפון קוריאה שפיתחה את SCUD-C ,טיל לטווח 500 ק"מ, מצויד בראש קרבי בן כ-750 ק"ג.


SCUD-B בעמדת שיגור

העיראקים, שנזקקו לטילים בעלי טווח ארוך יותר (כ-600 ק"מ) נכנסו להרפתקה הנדסית די מוזרה בה הצליחו להאריך את מיכלי הדלק והמחמצן של טילי SCUD-B שהיו ברשותם, ובמקביל גם להאריך את זמן הבעירה שלהם. כל זאת, ע"י "קניבליזציה" של טילים קיימים. כלומר: מכל ארבעה טיל SCUD-B הם יצרו שלושה טילי AL-HUSSEIN בעלי טווח של כ-600 ק"מ. בדרכם להארכת הטווח, הורידו העיראקים את משקל הראש הקרבי (רש"ק) מ-1000 ק"ג ל-500 ק"ג, עובדה שיצרה בעיות יציבות קריטיות של הטיל בחדירה לאטמוספרה. בסופו של דבר, הוכיחה הרפתקה זו את עצמה הן במלחמת עיראק-איראן והן במלחמת המפרץ הראשונה. העובדה שרוב הטילים התפרקו בשלב החדירה לאטמוספרה, לא מנעה מהראש הקרבי מלפגוע במטרות, להתפוצץ (אם כי לא תמיד) ולגרום נזקים באיראן, סעודיה וישראל. לפעולה זו הייתה חשיבות מיוחדת במינה: היא הוכיחה כי קיימת אפשרות (אף כי מוגבלת) לשפר את הביצועים של טילים פרימיטיביים, גם על ידי מדינות שאינן ברמה טכנולוגית גבוהה. אגב, התכנית המוזרה הזאת בוצעה במחתרת, כמעט ללא ניסויים תעופתיים, ובצורה מאד לא מקובלת מבחינה הנדסית.

הקוריאנים לעומתם, התקדמו בצורה שיטתית יותר ויצרו את משפחת טילי ה- NO-DONG שטווחם הגיע עד לכ-1300 ק"מ ומעלה. מאוחר יותר הם הגיעו לטווחים ארוכים יותר בסדרת טילי ה- TEAPO-DONG (קרוב ל-6,000 ק"מ). פיתוחים אלה נעשו תוך הפגנת רמה הנדסית גבוהה למדי. כיום, ברור לחלוטין כי אפילו בטכנולוגיה די מיושנת (דהיינו: טיל חד שלבי מבוסס על דלק נוזלי) ניתן להגיע לטווחים של עד כ-2,000 ק"מ. המשמעות היא, אמנם, טיל גדול ומסורבל שלא ברור אם הוא מתאים לפעילות מבצעית, אך הוכח כי עדיין יש מרווח של שיפורים שגם מדינות מפגרות טכנולוגית יכולות לסגור.

האבולוציה של טילים בליסטיים לאחר מלחמת העולם ה-II

השאלה המתבקשת בשלב זה (ועל כך מתנהלים ויכוחים סוערים בין המומחים) היא: עד כמה אפשר להרחיק לכת בשיטות שכאלו? האם לא הגיעו 'מדינות הרשע' לרגע האמת, בו  נדרש זינוק טכנולוגי משמעותי,  והאם הן מסוגלות לכך? במידה וכן,  כמה זמן יידרש להן להשיג את מטרתן?  לתשובות, כמובן, יש השלכות מרחיקות לכת על רמת האיום שלהן  על שכנותיהן, ועל כך ברשימה הבאה.

תגיות:

להגיב על ד"ר נתן פרבר לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

כתיבת

  • 9 מחשבות על “איום הטילים האיראניים (א) – איך הכל התחיל

    • המדענים מקדישים את שכלם ליצירת כלי משחית.

      http://www.youtube.com/watch?v=UaS2bRGS86c#t=4m30s

    • רשימה היסטורית על ורנר פון בראון והחבורה הנאצית שלו. הנה:
      http://www.notes.co.il/gali/47530.asp
      זה היה בעקבות ספר שבדיוק יצא לאור מטעם נאסא.
      שני עובדים של נאסא הוציאו ספר שערורייתי על הנאצים שעבדו בנאסא:
      http://www.darkmission.net/dmmain.htm
      בעקבות הספר כתבתי כאן ברשימות רשימה על עשרת המדענים המטורפים בהיסטוריה כפי שדרג זאת אחד מכתבי העת המדעיים.
      בהתחלה היה ג'ק פרסונס שעל שמו קראו את ה-
      JPL:
      שזה ראשי תיבות של "ג'ק פרסונס לבורטרי"…
      כמובן שבעצם זה ראשי תיבות של הנאה סילונית…
      אחר כך בא ורנר פון בראון וחבורתו והתמונות עם האס אס.
      זה הכיתוב מתחת לאחת התמונות מהספר:
      SS Sturmbannführer Dr Baron Wernher Magnus Maximilian von Braun
      ורנר פון בראון השתתף בסרטים של וולט דיסני גם על זה דיברתי. בספר של נאסא הם מספרים שם את הסיפור וגם לינדה האנט בספר שלה:
      Linda Hunt, Secret Agenda
      הבאתי ברשימה קצת ממה שהאנט אומרת.
      זה שהאמריקאים טייחו את עברם הנאצי של החבורה כאשר אלה נכנסו לארה"ב הזו ועוד הפכו את פון בראון לגיבור… זה ממש נורא.

    • טעות שלי למעלה…

    • זה מעניין ומלמד ותודה. אבל גם אני לא יכולה שלא לתהות היכן שאר הרוח?
      מדוע כל כך הרבה מחקר, פיתוח, חשיבה, מדע וטכנולוגיה מושקעים באמצעי לחימה ומונעים מהמצורך לכאורה להגנה ובו בזמן גם לכיבוש ואיומים. כנראה שתשובה לכך לא ניתן לקבל בכלים של המדע עצמו.

    • אף מילה על הקטיושה?

    • מה לגבי מערכו הטק"א והטק"ק הסורים והקשר שלהם לעניין?

    • מעניין לקרוא! מה לגבי מערכו הטק"א והטק"ק הסורים והקשר שלהם לעניין?

    • ד"ר נתן פרבר - מאי 31, 2013 בשעה 5:41 pm

      לסורים כמה מאות טילי סקאד B שאיש איננו יודע מה מצבם המבצעי. טווחם כ-300 ק"מ. הם תוכננו בראשית שנות החמישים בטכנולוגיה מאד ישנה. בנוסף יש להם כמה עשרות טילי סקאד C בעלי טווח של כ-500 ק"מ וכמות לא גדולה של טילי סקאד D משופרים (מבחינת דיוק). טווחם כ-700 ק"מ. לכל הטילים ראש קרבי במשקל 500-700 ק"ג, מה שעושה אותם למסוכנים ביותר (אם הם פוגעים).ככל הנראה מסוגל טיל ה"חץ" להתמודד עם כולם. אבל, הטילים המטרידים באמת הם הטילים הטקטיים F-110 ו:M-600 שטווחם בין 200-300 ק"מ. אלה טילים מונחים ברמת דיוק של כמה עשרות מטרים והם מצוידים בראש קרבי של כ-500 ק"ג. ישראל מודאגת מהאפשרות שטילים כאלה זלגו כנראה לידי החיזבאללה. באשר למערכות טק"א, יש את המערכת הניידת SA-17 בעלת טווח של כמה עשרות ק"מ שח"א יכול לטפל בה בקלות יחסית והמערכת המסוכנת יותר, S-300 (טווח של מאות ק"מ) שהרוסים עומדים להעביר לסורים. ניתן להניח כי ח"א ימצא פתרון גם נגד מערכת זו. כל מערכות הטק"ק מבוססות על טכנולוגיה רוסית. האחרים על טכנולוגיה סינית עם שיפורים איראנים. בסיכומו של דבר, אף אחד מהטילים איננו כשלעצמו מקור לדאגה, אלא כשהם מופיעים בכמויות ניכרות. מצד שני, בניגוד למערכות הנשק המבוססות על רקטות קלות וקטנות (דוגמת הגראדים) שניתנות להסתרה וקשה להתמודד איתן, הטילים הגדולים יותר חשופים לפעילות אוירית ולכן פגיעים יותר. ישראל צברה הרבה נסיון במלחמות הטילים הקודמות וזו סיבה לאופטימיות מסויגת. מצד שני גם האויב למד משהו ממלחמות אלה. כאמור עיקר הבעיתיות היא בכמויות.

    • פרויקט הקונדור היה משותף לארגנטינה, מצרים ועיראק (ולא סוריה כפי שמצוין בטעות בגוף הטקסט).