שיר השירים של כדור הארץ

שיר השירים של כדור הארץ

היש מקום בו יפגשו מדע ושירה? התתכן חפיפה בין הרציונאלי לאינטואיטיבי? האם המדע חייב להיות קר ומנוכר לרגש? העוסקים במדע מתארים לא פעם התרגשות עצומה לנוכח התגליות הנקרות בדרכם והתפעמות הבאה עם הבנה מעמיקה של חוקי הטבע והאחדות המופלאה השוררת ביקום. כל מדען מביא עמו 'מטען' נפשי-רוחני שונה. יש מטריאליסטים צרופים המאמינים שכל שיש בעולם, כולל האדם ותודעתו,  הם רק חומר ואנרגיה, ויש כאלו התופשים את הקיום מתוך נקודת מבט טרנצנדנטלית ו/או אמונית. קונסטנטין דוידוב (Davydov, Konstantin Nikolaevich, 1877-1960) היה זואולוג רוסי שאת ספרו,  ואלה מסעי הציפורים, תרגם לעברית לפני שנים רבות המשורר אברהם שלונסקי.  האם זה ספר מדע או ספר שירה? כנראה שניהם גם יחד, ולא רק בשל התרגום הנפלא של שלונסקי. בעיני, יש כאן גם הצצה לגדולתה של הנפש הרוסית. הנה פרק הפתיחה : 'שיר השירים של כדור הארץ'.

"מסעי הציפורים המחזוריים הם אחד החזונות הרומאנטיים ביותר בחייו של היצור הרומאנטי ביותר – היא הציפור. לא אגזים אם אומר, כי לא את חוקרי-הטבע בלבד מעניינת תופעה זו, אלא היא נוגעת עד עומק ליבו של כל אדם באשר הוא.

אל נא, איפוא, יתרעם עי הקורא אם יראֵני שאני, החוקר שמקצועו בכך (תמיהני אם אמנם יש מקצוע כזה!), סר לפרקים מן החקר המדעי הצרוף של אחת התופעות שבתולדה ונתפס לרומאנטיזם. עכשיו, מקץ ארבעים שנות פעולתי המדעית, נתברר לי, כאשר לא נתברר לי מעודי, כי באין רומאנטיזם, ניטלים מן החיים והמדע, משניהם כאחד, כל ריח הניחוח אשר לאביב, כל טל העלומים. וכי אפשר לו, לאדם, לדבר על הציפור בי הֶמיית-לב? הרי הציפור – היא עצם הרומאנטיזם. הציפור – היא שיר השירים של כדור הארץ. הציפור – היא פואימה. לה לבדה ניתנו השמיים באמת! אמיצת רוח היא עד אין להבין, בת חורין עד אין לשער. היא מושלת על גיאות כל האיתנים, אשר לא בכלי משחית הכריעתם, ולא בכח המכונה הגסה, אלא במערכי גופה המופלאים באמת. וקירבה יתרה קרובה הציפור לרוחו של האדם; בה מקושרות חוויותיו הרומאנטיות, העמוקות ביותר. הלא אך באמצעותה נרגיש בחוש – אם לא נדע בשכל – את השכינה השורה על הטבע ונמשיך עלינו ממערכי רוחו.

מהו – בשביל איש כמוני, איש רוסיה התיכונה, – החורף בלעדי עורבים ודרורים בראש חוצות, בלעדי הקאקים העליזים בראש מגדלי הפעמונים, בלעדי מראה דמותו העגמומית שלהחצוצרן אדום החזה, הניצב לו בראש אשוח, כולו שטוף בזיווה של חמה ועוטה כפור; בלעדי פחזותם של הירגזים, ההומים ומהמים בלי הרף ומצייצים ציוץ שחצני? או כלום אוכל לתאר בנפשי את האביב בלעדי פכפוך הנועם אשר תפכפך בלי הפוגות שירת הזרזיר, המתחלפת בכל עת ומתחדשת בכל שעה; בלעדי הסלסולים הזכים הפוזזים וקול צלילי הכסף אשל יסלסל-יצלצל העפרוני; בלעדי ניגוני-הערבית הנפעמים אשר ינגן הקיכלי מנעים הזמירות? וקריאת הקוקייה, והמסתורין של דמדומי-השחר ודמדומי הערב, בהתמלא חלל-האוויר כולו רטט ריטוניהם העמומים של תרנגולי-הבר, הלא הם בני השכוי הענק? וקול השברים אשר לצוויחת הקיויות, אשר אשר יטוסו הן טיסה מסורבלת מעט פני האֲפָרים המוצפים, שלא הוחֲמו כל צרכם והם מפשירים בקושי.

וכי נוכל, בכלל, לשער בנפשנו טבע בלעדי הצפרים? הצפור מושלת בטבע, קובעת את מערכי נפשנו, ועל כל צעד ושעל פורצת לתוך חייה. כל שאר בעלי החיים אינם נוגעים נוגעים עד ללבנו ביותר; וגם אין הם מובנים לאדם ואינם מדובבים אל נפשו. לא כן הציפור: כל תופעות המחזוריות של חייה, – האהבה על התלהבותה ותוגתה, בניין-הקן על טרחותיו וטרדותיו המעשיות, האמהות במסירות-הנפש הנעלה שלה, – הרי כל אלה כה נוגעים עד לבנו!

מכל התופעות המחזוריות של הטבע – הפועלים ביותר על כוח דמיוננו הם מסעי הציפורים. אדם אשר לא יעמיק לרדת לסוף מהותה של תופעה זו, – בעיניו ייראה הדבר פשוט בתכלית הפשטות: הקור והרעב כי יתקפו את הציפורים בארצות הצפון, ופרחו ולהן ועקרו משם עד יעבור זעם, ולאחר מכן, בהתחדש התנאים הנוחים במולדת, ישובו לגבולן. אך האמת היא כי מסעי-הצפרים הם אחת התופעות הביולוגיות הטמירות, המורכבות והמופלאות ביותר עי אדמות. מסעי הציפור הם אֶפופיאה נפעמת, המלאה שגב עילאי ודרמאטיות עמוקה ביותר."

תגיות:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

כתיבת