איום הטילים האירניים (ה) – איפה ליירט?

איום הטילים האירניים (ה) – איפה ליירט?

בכל הדיון שערכנו עד כה, לא העלינו כלל את אחת השאלות המרכזיות בנושא יירוט טילים בליסטיים: מהי הנקודה הטובה ביותר על מסלול הטיל בו כדאי ליירטו?  מסתבר כי מערכות ההגנה מתחלקות למספר קטגוריות בדיוק בהתאם לנקודה זו. עקרונית קיימים שלושה אזורים במסלול הטיל בהם ניתן להשמידו.

(א) בשלב ההמראה (Boost Phase Intercept) כשמנועי הטיל עדיין פועלים

(ב) במרכז המסלול (Midcourse Intercept) או מיד לאחר תום השלב הממונע (Ascent Phase)

(ג) בשלב החדירה לאטמוספרה (Re-Entry Intercept)

להלן ניתוח של  שלושת תסריטי היירוט.


א. יירוט בשלב ההמראה (Boost Phase Intercept)

במהלך פרק זמן זה, שאורכו עשרות עד מאות שניות מרגע ההמראה, פועלים מנועי הטיל. בשלב זה הוא איטי מאד, מלא בדלק ובעל חתימה תרמית (כתוצאה מלהבת המנוע) בולטת למרחקים. לכן הוא גם פגיע מאד. ניתן לראותו בעזרת סנסור אלקטרו- אופטי מתאים ממרחק של מאות ק"מ מנקודת השיגור. לו ניתן היה לשגר לעברו באופן מיידי טיל מיירט, הוא היה מצליח להשמידו בקלות. להשמדת טיל בליסטי בשלב כה מוקדם יש ערך עצום:

(א) היא מונעת ממנו שחרור תתי-חימושים, רשקי"ם נוספים או דמאים. כלומר: ההשמדה בקטע מסלול זה חוסכת הרבה מאד בעיות למערכת ההגנה.

(ב) אם הטיל נושא רש"ק בלתי קונבנציונאלי, פיצוצו מתרחש מעל טריטוריה  של האויב

אין פלא שמאמצים כבירים הושקעו ע"י האמריקאים בפיתוח מערכות יירוט המותאמות לשלב זה. מערכות אשר אמורות לפעול ממספר פלטפורמות:

(1) אוויריות (דהיינו: ממטוסים או מלטי"ם החגים מעל אזור השיגור)

(2) ימיות – למשל במפרץ הפרסי או בים יפן מול קוריאה.

(3) בחלל: פלטפורמות ענק המשייטות בחלל, ועל כל אחת מותקנים מספר טילי יירוט המשוחררים לעבר המטרה כאשר היא נמצאת בטווח המתאים. אכן מרתק, אבל לגמרי לא פשוט. מסתבר, כי זמן הבעירה של טיל בליסטי קצר טווח איננו כה ארוך: לכל היותר בסביבות 100 שניות. אולם, חולפות כמה עשרות שניות מרגע ההמראה עד שמתברר למערכת העקיבה, מהי זהות הטיל ולאן מועדות פניו. בשלב זה קיים דמיון רב בין מסלולי טילים שונים ולכן גבוהה ההסתברות לשגיאה בבחירת נקודת היירוט. רק לקראת סוף הבעירה , ניתן לשערך בוודאות את הפרמטרים המדויקים של נקודת היירוט, אבל אז כבר מאוחר מדי. כלומר: למעוף הטיל המיירט לא נשאר הרבה זמן. נניח, לצורך העניין, שעומדות לרשותו 50 שניות, והמיירט טס במהירות דמיונית של 6 ק"מ/שנייה. חשבון פשוט מראה שגם בתנאים מיטביים אלו הוא לא יצליח לעבור מרחק של יותר מכ-300 ק"מ.

מובן, שממדיו של  טיל המיועד לפעול במהירויות אלה (בין אם הוא דו או תלת שלבי) יהיו עצומים, ולכן שללו האמריקאים שיטה זו בכל מה שנוגע לטילים בליסטיים זירתיים אולם המצב לא משתפר בהרבה גם כשמדובר בטילים ארוכי טווח. גם כאן חייב טיל היירוט לצאת מנקודה שאיננה רחוקה יותר מכמה מאות ק"מ מנקודת היירוט, כלומר: הפלטפורמה המשגרת חייבת להימצא קרוב לאזור השיגור –  בהנחה כי אזור זה ידוע. במציאות, נדיר שיש מודיעין מדויק על אתרי השיגור, וזו בעצם הבעיה המרכזית של יירוטים בשלב הממונע.

ב. יירוט בשלב הביניים (Midcourse Intercept)

יירוט במרכז המסלול נוח יותר למערכת ההגנה. הוא מעניק לה זמן ניכר לפעול ומספר רב יותר של הזדמנויות יירוט, בין השאר בשל המהירות הנמוכה יחסית של גוף החדירה בשיא המסלול. מצד שני, בשלב זה יש לזהות  גוף קטן יותר (גוף החדירה) מבחינה מכמי"ת ובעל חתימה תרמית זעירה. זאת ועוד, הטיל המיירט צריך לטפס לגבהים של כמה מאות ק"מ וגם זו בעיה לא פשוטה כשמדובר במיירט קרקעי. לעומת זאת, אם המיירט משוגר ממטוס (מאויש או לא), ניתן לחסוך בגודלו ולכן, לכאורה, זו אפשרות מועדפת, אך נזכור שהדבר מחייב להחזיק באוויר באופן קבוע צי של מטוסים/מלטי"ם עם לוגיסטיקה מורכבת ביותר.

כשדנים באופציות הישראליות ליירוט טילים מאיראן בשלב הביניים , מספיקה הצצה קלה במפה בכדי להבין כי הפלטפורמה הנושאת את טילי היירוט חייבת להסתובב אי שם מעל ערב הסעודית (דרומית למסלול הבליסטי) או מעל תורכיה (צפונית לו). מיותר לציין, שכיום אפשרויות אלה נופלות על הסף. וריאנט אחר של יירוט בשלב הביניים הוא יירוט בשלב העולה של המסלול (Ascent Phase Intercept). סוג יירוט זה נועד לאותם מקרים בהם הטיל המיירט לא מספיק להגיע אל הטיל הבליסטי במהלך השלב הממונע. היתרונות בשיטה זו ברורים: ראשית, ניתן להסתמך על תוצאות העקיבה מעולות (הנובעות מהחתימה התרמית החזקה של מנוע הטיל הבליסטי במהלך השלב הממונע) ושנית, ניתן לבצע את היירוט בגבהים יחסית נמוכים. מה בכל זאת החיסרון של שיטה זו? גם היא, כקודמתה, מחייבת נוכחות בסמיכות לנקודת השיגור (עד מאות בודדות של קילומטרים) ובמקרה של איראן זה בלתי אפשרי.

ג. יירוט בשלב החדירה (Re-Entry Intercept)

יירוט בשלב זה הוא מצב של חוסר ברירה.

יירוט בשלב הכניסה לאטמוספרה היא שיטה בה נמצא הצד המגן במצוקת זמן מתמדת. זאת ועוד, הוא נדרש לטפל בגוף חדירה הנמצא בשיא מהירותו ובנוסף אין לו מספיק הזדמנויות יירוט נאותות. והעיקר, הוא חשוף למגוון שיטות הטעייה של התוקף. אחת משיטות אלו  היא שימוש במסלולים שטוח (Depressed Trajectories), שאלו הן משמעויותיו:

(א) הטיל התוקף מתגלה מאוחר יותר בהשוואה למה שקורה במסלולים אחרים וזה אומר שלמערכת ההגנה יש עוד פחות זמן לטפל באיום  (כזכור מתחלק זמן הפעולה של מערכת ההגנה לשני חלקים עיקריים: זמן שערוך וזמן מעוף המיירט עד לנקודת היירוט).

(ב) בהנחה שלטיל המיירט יש גובה יירוט מינימלי, ברור שזמן מעוף המיירט לנקודת המפגש עם גוף חדירה מתארך. המשמעות: זמן השערוך מתקצר באופן משמעותי וחוסר הוודאות באשר לנקודת היירוט גדל. אם בנוסף אין לטיל המיירט כושר תמרון רב, כישלונה של מערכת ההגנה מובטח.


לסיכום, בהקבלה למתרחש במגרש הכדורגל, ניתן לדרג את שלוש השיטות כך:

הכי טוב לחטוף את הכדור מהיריב ברגע בו השוער מגלגל אותו באטיות לאחד מהמגנים (יירוט בשלב ההמראה). אם זה לא מצליח, ניתן לנסות ולעצור את ההתקפה במרכז השדה (יירוט בשלב הביניים). אם גם זה לא מצליח, אין ברירה, חייבים להתגונן ברחבת השש-עשרה (יירוט בשלב החדירה).

אלא שאז המצב מסוכן ועל כל שגיאה משלמים ביוקר…כמו שיודע כל מי שניסה לעצור את מראדונה.

בחזרה לתוכן העניינים של הסדרה

תגיות:

להגיב על יהואש לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

כתיבת

  • מחשבות על “איום הטילים האירניים (ה) – איפה ליירט?

    • שלום לך(אישי לא לפירסום)בהרצאה במי מהמפעלים העוסקים בנושא המדובר. בסוף ההרצאה שאלתי את המרצה את השאלה הבאה.אני מתגורר לייד אחת המטרות ששיגור הטילים אלה יהיה בעדיפות ראישונה של האויב. להבדיל ביתי נכדי וחתני מתגוררים בשומרון.לאחר תאור זה ביקשתי מהמרצה שיעוץ לי עצה היכן לישהות בעת התקפת טילים( אז עירק) קבלתי תשובה חדה ונחרצת.. בקנדה בחור בבקנדה..נב הכתבה על רחצה בטוחה בים חשובה ביותרואמליץ לידידי עלה וכן על האתר שלך.שבוע טוב