עוד על מסעות הציפורים

עוד על מסעות הציפורים

כתבתי ב-"שיר השירים של כדור הארץ" על ספרו המופלא של הזאולוג הרוסי קונסטנטין דוידוב (Davydov, Konstantin Nikolaevich, 1877-1960), שתורגם לעברית בידי המשורר אברהם שלונסקי. דוידוב עושה בספרו מה שאנשי מדע היום לא יעלו כלל על דעתם – מזיגה בין מחקר, פואטיקה, פילוסופיה, פסיכולוגיה ורוח (ועצם זה שמשורר מתרגם ספר מדע…). כך אולי היה המדע בתקופת היווונים, בטרם הונהגו המחיצות הקיימות כיום בין מדעי הטבע למדעי הרוח. אז זה היה פשוט 'פילוסופיה', או אהבת החוכמה.  מובן, שבהפרדה המודרנית יש הגיון רב, אך נדמה שמשהו אבד. אולי זו הכוליות של נשמת האדם המחפשת אחדות עמוקה בכל? אולי החיפוש, דרך המדע, אחר משמעות החיים?
הנה קטע נוסף מתוך הספר, המתאר את נדידת הציפורים וזיקתה המסתורית אל פנימיותו של האדם.

לשם עיון בשאלת ההשפעה העצומה, המיסטית כמעט, שמשפיעים מסעי-הציפורים על האדם, עלינו לבחון את אחד האינסטינקטים היסודיים של האדם, שהוא מן המזהירים והנעלים ביותר. הלא הוא האינסטינקט של החופש האינדיווידואלי: יצר נפסד הוא מבחינת השכל! אין הוא יכול, לכאורה, לדור בכפיפה אחת עם חוקי החברה האנושית, הוא מפריע את פעולת השכל למיכון העולם. היצר הזה מושכנו תמיד אי-לשם, למרחקים, להתנער מברק השוא של הארציות הבעלבייתית, להרחיק מן הציוויליזציה הזאת להתייצב פנים-אל-פנים אל מול הטבע!

ואני חוזר ואומר: יצר מסוכן הוא מבחינת החברה התרבותית, ואצל מרבית בני-אירופה דכאהו השכל לחלוטין. אך האם לאו דוקא בו יש לבקש את השורש של אותן המיות-הנפש הנבוכות, שלעיתים אינן מניחות לנו לחיות? הרי אצל רבים זהו אחד היצרים המזהירים והנעלים ביותר: הוא מושכם פעם-בפעם לנטוש את הכל, להיות ציפורי-דרור, בלא דאגות ליום מחר, וללכת למקום שהעיניים מוליכות אותם. וכי לא אמת היא, כי עצם התשוקה לחופש-הפרט עולה לעיתים קרובות עם יסוד הנוודות?


אכן, במאווים הנוודיים האלו של הנשמה יש לבקש, כמדומה לי, את ההסבר להשפעה, הידועה כל כך לכולנו, שמסעי הציפורים משפיעים על הפסיכיקה האנושית. מי מאתנו לא הרגיש אותה עצבות צובטת-לב בטוס מעל ראשינו, ברומו של רקיע, כטובעת בתכלתו של יום סתווני בהיר, סיעת העגורים הצווחים נכאים, או בחלוף מעלינו להקת אווזי-הבר, המשפילה לעוף סמוך לארץ ומגעגעת לה בקצב? ברגעים אשר כאלה, מי מאתנו לא חש בחביוני-נפשו תשוקה עזה לעוף אחרי הלהקות הללו לאותם מרחקי התכלת שאין להם סוף, אל אותה ארץ-פלאים "בת בלי שם ובלי טריטוריה"? ובלבו של מי לא פעם ברגעים אשר כאלה רגש של עצבות עמוקה, עצבות שלא מדעת, כמין צער על אבידה שאינה חוזרת? ההבינותם אותה שעה, כי געגועים הם המתחוללים בנפשיכם פנימה על השמיים האבודים, שקולותיהם חיים תמיד בנפשנו "נעוות המרדות", אלא שבדרך כלל אין אנו שומעים אותם, אין אנו יודעים את מציאותם?
….
יודע אני כי "המפוכחים" שבחוקרי הטבע יהתלו בי, אך אין לי שום ספק, כי ברגעים הללו מרגישה פתאום נשמתו של האדם התרבותי אילו קולות קוראים מימים קדמונים – רחוקים כל כך, נשכחים משכבר, אך לפתע פתאום נעשים כל-כך קרובים לנו, כל כך שליטים בנו. הרגעים הללו הנם כאלומה של קרניים טמירות, פלאיות, אשר באורן המגי מתעוררת נפשנו וקמה לתחיה. וכי אפשר שלא יהיה כן? וכי רק "סיעה של ציפורים" היא הטסה מעל לראשנו? הרי זרם איתן הוא הנישא על-פני הארץ, השוטף את הכל והופכו על פיהו – זרם של אנרגיה נפשית, של השראה פנימית, הגורפת את הכל בהסתערותה הסטיכית. אין ללמוד, לנתח או לאזן את האנרגיה הזו – זהו כוח איתנים.

"ואלו מסעי הציפורים", עמודים 37-38

תגיות:

להגיב על אורן (admin) לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

כתיבת

  • 2 מחשבות על “עוד על מסעות הציפורים

    • יפהפה ונוגע ללב! אצלי זה "כיסופים" במקום "עצבות" (…כיסופים עמוקים, כיסופים שלא מדעת… ) אבל התחושות העזות הללו הן בסופו של דבר באמת מאוד אינדיבידואליות. לדעתי, ברגעים זכים שכאלו אין לו לאדם מה לחפש אצל המדע. מה שבוקע מתוך הלב חזק יותר מכל מה שבוקע מתוך השכל ומה שבוקע מתוך השכל עשוי לעמם ולערפל את מה שבוקע מתוך הלב.

    • עופר – שהעתקתי את הקטע באמת הרגשתי שזה מתאים לך…
      גם אני סבור שהמדע הוא 'מקפצה' למה שמעבר, ולא מטרה בפני עצמו.