על מצגות טובות והרצאות משעממות

על מצגות טובות והרצאות משעממות

הנה ההרצאה עומדת להתחיל –  אורות מעומעמים, רחש הולך וגווע, והמרצה נעמד מוכן מול הקהל, כשמאחוריו מתנוסס שקף הפתיחה החגיגי במצגת שהכין. כמה מילות פתיחה, והשקפים מתחילים להתחלף: מלל מפותל ערוך באלף, בית, גימל, אחד שתיים שלוש, או סתם בעיגולים מושחרים. המרצה שקוע בעולמו אבל מה עם הקהל? מבט מהיר חושף פיהוקים למכביר, מבטים חטופים בשעון והתעסקות קדחתנית בסלולאריים. פה ושם יש כאלו שמתוך נימוס מקשיבים למרצה, אך מבטם הלאה והאומלל מסגיר שעמום ותסכול על זמן יקר שבוזבז.

"Lousy bullets" (עיגולים מחורבנים) – זה השם שטבע הפיזיקאי ריצ'רד פיינמן בספרו  'מה אכפת לך מה חושבים אחרים?'  עבור אינספור המצגות המשמימות שבהן הולעט בנאס"א, במסגרת ניסיונותיו לחקור את נסיבות התרסקותה של הצ'לנ'ר. אין ספק ש-'תרבות המצגות' יכולה לרדד את הרמה האינטלקטואלית ולפגוע ביכולת הביצועית של ארגונים (כמו למשל הצבא האמריקאי), אבל הן כבר הפכו לחלק בלתי נפרד מעולמנו ולכן כדאי להשתמש בהן בתבונה. פעם היה צריך לעמול רבות בכדי  להכין שקפים, אך היום מדובר בעניין פשוט ודי מהנה. נכון, הטכנולוגיה היא נהדרת, אך כמו כל טכנולוגיה, התלהבות נאיבית ושימוש לא מושכל סופן תוצאות עגומות. רבים סבורים שהכנת מצגת יפה שקולה להכנת הרצאה, וזו, לדעתי, סיבה מרכזית לשעמום ותחושת חוסר האפקטיביות שמייצרות רוב ההרצאות.

כמרצה מקצועי בתחום של מדע ומדע פופולארי, עברתי גלגולים רבים ביחס למצגות ולשימוש נכון בהן (שזו דרך מכובסת להגיד שעשיתי את כל השגיאות האפשריות). מובן שישנן גישות רבות המתאימות למרצים שונים,  אך נראה לי שהתובנות שאציג  יוכלו לעזור למרצים בכל רמה ולא רק בתחום המדעי.

הדבר החשוב ביותר לזכור הוא שהרצאה היא סוג של מופע. יש מסר שצריך לעבור, אבל אין לו סיכוי לעבור ללא הגשה אטרקטיבית, כאשר לב ההרצאה הוא הדרמה והעניין שיוצר המרצה סביב הנושא. הרצאה היא מעין סיפור, וצריך שהסיפור יהיה מעניין. ישנם סגנונות שונים אבל בכולם על המרצה ליצור עניין בעזרת מלל, אינטונציות ושפת גוף. את כל זאת המצגת יכולה להעצים, אבל לעולם לא להחליף.

מובן שנחוץ בטחון בעמידה מול קהל. מרצים חסרי בטחון נוטים ל'התחבא' מאחורי המצגת: הם מעבירים שקף ואז מדברים עליו. אמנם המצגת מזכירה למרצה על מה לדבר, אבל במחיר הקהיית התקשורת עם הקהל ובלימת הזרימה. התוצאה – שעמום. הסדר הנכון הוא, מרצה בקידמה ומצגת ברקע. המרצה הוא מרכז תשומת הלב, הוא מוביל את ההרצאה בעזרת שטף דיבור, שפת גוף ואינטראקציה עם הקהל, כאשר ברקע המצגת תומכת במסר, מעצימה אותו, או מוסיפה מימד אודיו-ויזואלי. כאשר המרצה נגרר אחרי המצגת, הקהל מאבד מיקוד והולך לאיבוד.

רבות נאמר על מה צריך להיות במצגת או איך לבנות מצגת, אך לטעמי, הדבר החשוב ביותר הוא דווקא מה לזרוק מהמצגת. וכך, בהתאם להתייחסותנו אל המצגת ככלי עזר, נוכל כעת לנסח שלושה כללים חשובים:

הכלל הראשון והחשוב ביותר הוא: 'צמצם טקסט!' דיבורים והסברים מילוליים הם כלי בלעדי של המרצה, וכאשר הקהל מנסה להקשיב ולקרוא בבת אחת הוא מאבד מיקוד היות ואותו מרכז במוח עוסק בעיבוד של אינפורמציה מילולית. מסופר על רוג'ר מור, כוכב סרטי ג'יימס בונד, שהיה מגיע לסט הצילום, מרפרף על  דפי התסריט, ומוחק בנונשלאנטיות כמעט את כל הטקסט שלו.  "ג'יימס בונד לא אמור לדבר" הייתה תגובתו המחוייכת לנוכח פיהם הפעור של אנשי ההפקה. אותו דבר עם מצגות – לחתוך טקסט ללא רחמים. לכל היותר להשאיר מילת מפתח, נתון מספרי קריטי, שם מיוחד, נוסחה או תאריך חשוב. זהו. כל הסבר מעבר לזה ייעשה בעל פה.


דוגמא לשקף גרוע

בהקשר זה, הדבר הגרוע ביותר הוא 'מצגת מדברת', דהיינו, משפטים שלמים המופיעים על גבי השקף. זו טעות מרגיזה של מרצים מתחילים אשר לעיתים מגדילים לעשות בקוראם לנו את מה שכתוב במצגת! קטסטרופה. בשביל מה צריך מרצה שכזה?!  בהרצאה הבאה שלכם, שימו לב שכאשר מופיע "שקף מדבר", ניתן ממש לחוש כיצד צונחת רמת הריכוז של הקהל. מינימום טקסט (ואם ניתן, בלי טקסט בכלל)  יוצר מתח חיובי ועניין. מהי תמונה זו? מה המשמעות שלה?באופן טבעי, המאזין קשוב יותר ומרוכז כאשר הוא מפענח באופן פעיל את ההרצאה ולא מואכל בכפית.

הכלל השני הוא, שהשקפים יהיו פשוטים ומושכי עין (אסטטיים או לפעמים פרובוקטיביים) ובכל מקרה מאוד חזותיים. ההיגיון הוא, כאמור, לא לגנוב פוקוס, שכן שקף מורכב מידי גורם לקהל לאבד את המרצה ואת הסיפור שהוא מנסה לטוות בדי-עמל. אם ,למשל, אני מספר על גלאקסיות מרוחקות, מתאים שתהייה מאחוריי תמונה יפה של גלקסיית אנדרומדה. זהו. בלי מלל, ובלי עוד שבעים גלקסיות נוספות שנדחפות מהצד. אם את מספרת על הסוואנה באפריקה, שימי תמונה מרשימה של קרנף מסתער. לא יותר. מעט זה הרבה.


דוגמא לשקף בינוני

זה מביא אותנו לכלל האחרון בנוגע לכל ה'משחקים' שהתוכנה מציעה: טקסטים מסתחררים, תמונות מעופפות, צבעים מרצדים ועוד שלל פירוטכניקות.  המלצתי החד משמעית – לא להתקרב לזה. למעט מקרים יוצאי דופן, טריקים מצועצעים שכאלו רק מוזילים את איכות ההרצאה, ודורשים התעסקות של המרצה עם המצגת. המלצה זו כוללת גם שקפים המתגלים במהלך הדיבור, או שימוש בקליפארטים בנאליים מהסוג שפאורפויינט מציע בנדיבות.

לסיכום – יש לבנות את המצגת כך שתסייע למרצה ולא תייתר אותו או תגנוב ממנו פוקוס. לצורך זה, היא צריכה להיות פשוטה, אסטטית, ויזואלית, נקייה מטקסט, וכמעט ולא נעזרת בשלל הצעצועים שמייקרוסופט מציעה. בהצלחה!


דוגמא לשקף טוב

תגיות:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

כתיבת

  • 12 מחשבות על “על מצגות טובות והרצאות משעממות

    • מסכים לגמרי… ואם אפשר להחליף את המצגת בלוח, מה טוב!

    • יש כל כך הרבה מה לומר על מצגות גרועות. דבר חשוב נוסף זה לצמצם במספר הכולל של השקפים. יצא לי לשבת באינספור הרצאות שבו היו כל כך הרבה שקפים שהמרצה פשוט ממהר להספיק הכל. הרבה פעמים קורה שמרצה מתחיל להרצות ופתאום מגלה שיש לו רק כמה דקות ועוד המון שקפים לעבור עליהם והוא מתחיל למהר. זה קורה בעיקר כי מרצים לא מתאמנים על ההרצאות שלהם וסומכים יותר מדי על המצגת, וגם כי הם לפעמים לא מעריכים שהרצאות בפועל אורכות קצת יותר מאימונים. יש משום מה איזה כלל שצריך שיהיה שקף אחד לדקה אבל זה סתם כלל שרירותי ולטעמי לא יעיל. ההרצאות הכי טובות כוללות מספר קטן של שקפים וטוב מכך, אפילו שוכחים שהם קיימים לפעמים.

      כמו שציינת, המרכז צריך להיות המרצה ולא המצגת. אחת הבעיות המרכזיות של מצגות היא עומס קוגנטיבי. יש בהם כל כך הרבה מידע וקופצים כל כך מהר משקף לשקף שקל מאוד לאבד את היכולת להקשיב. אחת הבעיות הנלוות היא שבתחומים מדעיים כל כך קל להכין אינסוף גרפים וטבלאות שעל בסיסו בונים את המצגת ושמציגים מרגישים שהם חייבים להראות הכל במקום לבחור טבלה אחת או גרף אחד מייצג.

    • גיל, כל מילה בסלע. תודה על התוספת.

    • ואופציה לא רעה בכלל היא לא להשתמש במצגות.

      בתחום שלי (בלשנות) המדיום הסטנדרטי הוא, לא תאמין, דפי נייר שמחולקים לקהל. כן, הדבר העתיק הזה (handout). כך בכנסים בעולם וכך גם בארץ. הסיבה העיקרית היא שבהרצאות בלשנות יש תמיד הרבה דוגמאות לשוניות שהמאזין צריך לעקוב אחריהן בתשומת לב; אם הן תופענה לרגע חולף על מסך המצגת ואז תעלמנה, יכולת הביקורת והניתוח שלו תצנח פלאים. מניה וביה גם התזה התאורטית מוצגת על הנייר, באותה תמציתיות שאכן תואמת לקשב השברירי של מאזינים בכנסים.

      למעשה איני רואה סיבה למה השיטה הישנה והבדוקה הזאת נזנחה לטובת המצגות בדיסציפלינות אחרות. באופן אישי כשאני יושב מול מצגת, תמיד אני חושד שעובדים עלי בעיניים.

    • תודה על הפוסט היפה.

      איני מסכים לגמרי עם הנקודה, כי מצגת היא מלווה בלבד למרצה. לטעמי המצגת אמורה למקד את המרצה ואת הקהל לפיכך יש חשיבות ל"עיגולים" שנגדם יוצא פיינמן. עיקר ההרצאה צריך להיות במצגת כך שאם אדם בקהל מאבד לרגע את המרצה הוא יכול להביט במצגת ולהבין את הנקודות העיקריות באותו קטע זמן של ההרצאה. תמצית ההרצאה צריכה להופיע בשקפים. ויאליזציה היא גם כלי חשוב ואנשים אכן אוהבים לראות תרשמים וצילומים.

      עידן,
      כללית אני מוצא כי ההרצאות במדעי הרוח ככלל (אם מותר לבצע הכללות) שקועות בחשכת ימי הביניים. המרצה לרוב קורא את הטכסט מהנייר כי לכאורה יש משמעות לכל מילה. איני מאמין גדול בדמוקרטיזציה של המילים יש משפטים חשובים יותר וחשובים פחות ואת עיקר ההרצאה יש להגיש לקהל בשקפים. אני כן מסכים כי כאשר מציגים רעיונות במצגת יש נטיה לרוץ מהר ו"להספיק יותר" דבר שהוא בעקרון מכשלה.

      היתרון הגדול שאני רואה במצגת על פני השקפים הישנים (אותן פיסות פלסטיק שעליהן ציירו) היא היכולת להציג סרטים ואנמציה. יש כמובן להזהר בכך כדי לא לקטוע את ההרצאה יותר מדי ולפגום בקצב שלה וגם כדי לא להסיט את תשומת הלב יותר מדי מהמרצה אבל לאנמציה יש כוח אדיר.

    • הפוסט נראה מצוין (עברתי בעיקר על התמונות ;))
      כאשר מציגים מספר נקודות, אני חושב שכן מומלץ להציג רשימה של כולם (נקודות שחורות…) עבור אלה שמאבדים את הריכוז ורוצים להעיף שוב מבט על הכל לוודא שלא פיספסו וכד'.

    • אהוד,

      אין לי מושג על הרצאות במדעי הרוח. בלשנות גנרטיבית היא בן חורג שם – במקומות רבים בעולם היא כבר לא חלק ממדעי הרוח אלא חלק ממדעים קוגניטיביים. שם כבר יש דומיננטיות למצגות – אבל לא בבלשנות, מהסיבות שהזכרתי.

      גם לא דיברתי בכלל על התופעה המגונה של הקראת הרצאה מן הנייר. handout זה לא טקסט שקוראים, אלא פשוט "מצגת בניר". זה כלי להעצמת המאזין, להבדיל מהמצגת, שלעתים קרובות מחלישה אותו.

    • עידן,

      תודה על התיקון. נושא סוציולוגי מענין הוא הדומיננטיות של צורת הצגת נושא בתחומים שונים. שאלת השמרנות לעומת החדשנות ועל האופן בו דרך הצגה בודדת נוטה לשלוט בכל תחום. במדעי הרוח לפחות בפילוסופיה ובספרות בהרבה מקרים מקריאים את ההרצאה מדף, במתמטיקה נוטים להשתמש מסורתית בלוח וגיר (יתכן כי בשנים האחרונות כבר עברו למצגות)לפי עדותך בבלשנות משתמשים בhandout.

      אגב אורן,
      בהקשר קצת עקיף השימוש ב"פעלולים" במצגת נועד לשבור את המונטוניות של ההרצאה, להעיר את הישנים ולמקד שוב את הקהל. כאשר משתמשים ביותר מדי אפקטים הרי הדבר פשוט מעייף את הקהל. כמו כל כלי יש לדעת מהו המינון השימוש הנכון שיש לעשות בו לפי סוג קהל היעד.

    • אהוד – כל הרעיון הוא שהמרצה יעניין את הקהל ולא המצגת.
      האם אתה מכיר מישהו חצי רדום בהרצאה שפתאום יתעורר ויגיד : וואאו! טקסט מסתובב! 🙂
      עם זאת, מכיוון שיש הרבה סגנונות ונושאים אסור להיות פנאטי. צריכה להיות סיבה יוצאת מן הכלל כדי להשתמש ב-'פעלולים', וברירת המחדל, לדעתי, היא להמנע.

    • כל מילה בסלע. לקח לי המון זמן ללמוד איך מתכננים מצגת טובה, ובסופו של הדבר, הפרט החשוב ביותר שלמדתי הוא לפעמים- אם אין שום דבר על הקיר, זה הכי טוב…שפת הגוף, טון הדיבור וכו' הם עזרים חזקים ביותר גם ככה. לכל שקופית מוקרנת צריכה להיות מטרה מאד ברורה- אם זה להדגים משהו, או להבהיר באמצעות תמונה- אחרת כדאי לשים פשוט מסך שחור.
      רן

    • למגיב רן לוי (מס' 11): באמת קיימת אפשרות בזמן ההצגה להשחיר את המסך (או להבהיר אותו) על מנת להסב את תשובת לב הקהל אל הדובר.
      לחיצה על מקש B (כאשר המצגת במצב הצגה ולא עריכה) תשחיר את המסך ולחיצה נוספת תחזיר את השקופית שהוצגה. כנ"ל לגבי האות W (שתבהיר את המסך ללבן).
      * הערה: אם בעת השחרה של המסך הקהל עדיין לא צופה בדובר זה סימן שהוא ממש, אבל ממש משעמם.