גן עדן של שוטים

גן עדן של שוטים

"וייקח ה' אלוהים את האדם וינחהו בגן-עדן לעבדה ולשמרה"

– בראשית א, טו

א.
הם נכנסים אל החצר דרך שער העץ הפתוח למחצה הנע על צירו החלוד בחריקה. ראשון המנהיג ושניים מעושי דברו אחריו, שפת גופם מתגרה ברצינותה המעושה. חנן מביט בהם בעיניו הקטנות, ושפתיו מרטיטות. ידיו הגדולות ממששות את ידית המעדר והוא נע על עומדו בעצבנות, גופו ושכלו נדחפים ונבלמים במידה שווה ואין הוא יודע מה יעשה בם. בן שלושים, גדל גוף ומגושם במחוותיו. עד גיל מאוחר הסתירו אותו הוריו מהעולם בפנימייה מיוחדת. כשהיה מגיע לסופי שבוע אמא הייתה מכינה לו את מאכליו האהובים: עוף מתוק בסגנון סיני, חצילים בטחינה, ועוגת גלידה בטעם לימון. הופעתו בשכונה הייתה לא פעם מקור למבוכה, אך גם נושא לבדיחות. המבוגרים כמובן התנגדו לבדיחות, אך בצחוקם עודדו את הילדים. אחיו הצעירים, ניצן ובייחוד עומרי מהיר החימה, הסתבכו לא פעם בתגרות עם ילדים שהיו מחקים את חנן לצחוקם של השאר. אך מאז זמן כה רב חלף. ניצן מגיע מדי פעם לביקור עם אשתו והתאומות, ועומרי משתחרר בקרוב מהצבא – מבט עיניו דהוי ודומה כי שלהבת הזעם העצורה שבו הוצנה.

"אתם דורכים… תיזהרו על עמליה!" , הוא זועק לבסוף, לא יכול עוד להכיל את כאבו, והחבורה פורצת בצחוק פרוע.

מאז חזר (והרי הפנימייה כבר לא יכלה להחזיק גבר בגילו) השקיע את כל מרצו בעבודת הגינון שלמד בפנימייה, שם הפך ברבות השנים מגנן סתם ל'אחראי גינון', תפקיד שבו היה גאה עד מאוד. להפתעת הכול, לא יצאו חודשיים, וגינת המשפחה המוזנחת הפכה תחת ידיו לגן עדן פורח. את האדמה הסגופה, שבמשך שנים הניבה אך קוצים ועשב פרא, עדר היטב וכיסה במרבד דשא צפוף. התווה שבילי חצץ רהוטים ולצידם נטע בקפידה ברושים לימוניים, שיחי ורדים ושושנים. מסביב לחצר, למרגלות הגדר, שתל בערוגות המטופחות שלל פרחי עונה: לוע הארי, כריזנטמות, נוריות אדומות ויקינטון כחול. את עץ האבוקדו הקשיש גזם, סייד גזעו בלבן, ונטע לימינו ולשמאלו אגס ומשמש צעירים. לא היקף העבודה היה מרשים, אלא דווקא שקידת הלב שניכרה בכל פרט ופרט. נוטף זיעה היה מתיישב במטבח בצהריים, נושא אל אמא את עיני השקד המונגולואידיות ככלב נאמן, והיא הייתה עורכת לפניו את ארוחתו הגדולה שאותה היה מכלה בשקיקה. "הכי טעים לאכול שרעבים, נכון אמא?" הוא צוחק והמזון נושר מפיו ומכתים חולצתו. "נכון, חמוד", היא נענית בחיוך רפה, וכבר אינה מזילה דמעה כמו פעם. לא פעם היו הוריו מצותתים בחשאי לשיחותיו החד צדדיות עם עולם הצומח, ובעיקר עם עץ האבוקדו העבות, שלו קרא 'אבי קאדו' או פשוט 'אבי'.

"אז מה אתה אומר, אבי, נשתול פה כריזנטמות?"

הוא היה מטה אוזן כמקשיב בכובד ראש, ואז מהנהן בהסכמה וממשיך "כן, גם לדעתי זה לא מתאים. כדאי יותר לוע-ארי".

לא חלף זמן רב, והשכנים ביקשו מהוריו, גיורא וציפורה, שישלחו את חנן לעבוד גם בגינתם. מתוך רחמים בתחילה, אך משראו את התוצאות, מתוך התפעלות והתלהבות. גם התעקשו לשלם מחיר מלא ("בחייך, צפורה, זו עבודה של גנן מקצועי!" קראה בהתפעלות גברת כץ בקולה הצווחני). גיורא היה מטפל בעניינים הכספיים, ואף נוסע עם חנן למשתלה הסמוכה לקנות שתילים, כלי עבודה, ושאר פריטים שחנן ביקש. מעולם לא השתמש חנן בכסף, ומוחו פשוט סירב לקלוט את משמעות העניין. שעות רבות היה יושב עמו אבא ומנסה להסביר לו בעזרת משחקים פשוטים כיצד משתמשים בכסף כדי לקנות אוכל ("אתה נותן לי את התפוח, ואני נותן לך שקל. עכשיו נתחלף"), וכיצד מרוויחים כסף על ידי עבודה ("עבדת קשה נכון? הנה, מגיע לך עשר שקל"). אך חנן סירב בעקשנות להבין.  כאשר הביא לו גיורא את המשכורת הראשונה, ארבע מאות וחמישים שקלים, מישש חנן את השטרות, רחרח אותם, ובחן בקפידה את הדמויות המצוירות עליהם. משהו הקסים אותו, והוא נעלם בחדרו עם הכסף. "תן לו" לחשה ציפורה, והניחה יד על כתף בעלה לנוכח מבטו המודאג.

כעבור שעה יצא חנן בשמחה מחדרו והראה להוריו את יצירתו: ראשיהן של הדמויות נגזרו מהשטרות והודבקו כקולאז' מרנין בתוך גינה מצוירת. למשל, היה שם עץ אבוקדו שבמקום פירות תלויים היו לו דיוקנותיהם הרציניים של הרמב"ם ולוי אשכול. אי אילו מטבעות בני עשרה שקלים שימשו שביל או שיחים קטנים, ובמרכז הגינה ילד ("זה אני" הסביר חנן בהתלהבות) מחזיק בלונים שעליהם מתנוססים קלסתרונים של אנשי שם חמורי קלסתרון. גיורא, גזבר במקצועו בחברה גדולה למשקאות קלים, לא משל בעצביו לנוכח הסכום הנכבד שהושחת.

"מפגר שכמוך!" צעק בחימה, "מה עשית?! למה הרסת את הכסף?!"

והרי הוא בכלל לא הרס, הוא עשה בו משהו מאוד יפה.

אחר כך אבא בא לבקש סליחה וליטף את ראש בנו הבכור, "לא התכוונתי, חמוד, זה באמת מאוד יפה!"

כשרוק מבצבץ מזוויות פיו, ועיניו קרועות, חזר  חנן שוב ושוב: "אבא, אתה כבר לא אוהב אותי!" לבו של גיורא נכמר מכאב ואשמה ומאותו יום לא עוד הוטרד חנן בענייני כספים. את הקולאז' מסגרו ותלו מעל מיטתו עם כיתוב נאה של ציפורה, מורה בבית ספר יסודי, "המשכורת הראשונה שלי".

ב.
שמש צהריים של אב בוהקת ברומו של עולם, מכרסמת בהתמדה כל פינת צל קרירה. הרחוב ריק, וחנן עומד בחצרם של הרוזנפלדים שנסעו לחופשת הקיץ השנתית שלהם בפרובאנס.

"עשה טובה", פנה אריק רוזנפלד אל גיורא לפני שבוע במלתחה בתום משחק הטניס השבועי שלהם, "מה דעתך לשלוח את חנן לטפל לנו קצת בגינה, הא? תגיד לו שיש לו חודש לעשות לנו הפתעה, ושאני משלם טוב!"

נוטף זיעה הוא מביט ברגבים הסתורים שלרגליו. מרגע שהתחיל מלאכתו אינו לוקח הפסקות, כך הרגיל עצמו מזה שנים. בצהריים חוזר לאכול בבית ואז שב לעבוד עד שמחשיך (לקרוא שעון אינו יודע). הנה כבר סיים לעדור, ואחרי הצהריים ישתול את השתילים שהביא עם אבא מהמשתלה הבוקר. שתילים יפים, צחים ברעננותם. חנן מלטף אותם מדי פעם בידיו הנפיליות, פונה אליהם בשמם, ומסביר להם מה יעשה בם בקרוב.

"ואל תדאג ברוך", הוא פונה לשתיל זית, "אני אשים אותך ליד עמליה כדי שתוכלו לדבר".

"ואתה, סשה", הוא מקמץ את גביניו אל ברוש לימוני, "תהיה קצת יותר שמח, כי אם לא, כל הגן יהיה עצוב. אתה שומע? הם כולם מסתכלים אליך!"

שבעה ילדים נדחקו לתוך החצר, ונראה שזו החבורה כולה. יום רביעי המתיש בבית הספר הסתיים זה עתה, ולקראת סוף שיעור היסטוריה המשעמם הוחלט על בילוי. בהתחלה היו קצת היסוסים, אבל ליאור וחבורתו נתנו את הטון. הרי לא כדאי להיראות פחדן או רכרוכי. חוץ מזה, מה כבר הולכים לעשות? הנערים המיוגעים אך מבקשים להתאוורר קמעא בפעילות בידורית. היש פסול בכך? מדוע שלא יתענגו מעט  על מנת קינוח מלבבת בתום יום כה מפרך?

"תיזהר על סשה", אומר ליאור במבט נוקב לאחד הנערים, ושתיקת החבורה נפרמת לצחוק חנוק.

"סליחה סשה", מלטף הנער את אדרתו של הברוש הלימוני אגב חיקוי קולו של חנן, "לא התכוונו להכאיב לך… אתה יכול לשאול את עמליה".

ידיו של חנן מתהדקות על המעדר, עיניו מכווצות ופיו מרטיט.

מעין זיכרון עמום: כאשר היה בן עשרים בפנימייה, ואחת המדריכות דרכה בטעות על שתילים צעירים ששתל, נתקף בחמת זעם וטלטל את המדריכה בזרועותיו הכבירות, זועק: "אסור להרוג! אסור להרוג!". עד שרצו לעזרתה שני מדריכים מזדמנים, התעלפה המדריכה השברירית מעוצמת האימה. ההנהלה דרשה שחנן יסולק, אך לאחר לחצים כבדים שהפעילו ההורים, הוחלט להשאירו לתקופת ניסיון, לא מעט בזכות העובדה שמפעלו של גיורא היה בין התורמים הנדיבים של הפנימייה.

חנן, שמשהו בו זועזע בעקבות האירוע, לא יסף עוד להשתמש בכוחו, למעט לעבודות הגן המפרכות. הוריו נטו להאמין שהייתה זו תקרית חד-פעמית, ושהר הגעש כבוי. כך סברו גם בפנימייה.

"אז מה חנן," ממשיך ליאור, "מה תשתול עכשיו?"

חנן מביט בו בלי להבין במה מדובר, ורק מחריש ומלטף את המעדר. מדי פעם הוא פולט הברות סתומות.

"מה, אתה לא מדבר איתי?" ממשיך ליאור וקולו מתרכך בעלבון מעושה.

"אתה לא מבין כלום", ממלמל חנן, ומניד מוכנית את ראשו קדימה ואחורה.

"אני לא מבין כלום?!" נתפס ליאור בבדל שהושלך לו להנאתה הרבה של חבורתו.

"אתה לא מבין כלום", ממשיך חנן למלמל וללפות בחוזקה את המעדר, כמו היה גלגל הצלה.

"מה אני לא מבין?" ממשיך ליאור.

"אתה לא מבין", אומר חנן בעיניים מושפלות, "כתוב בתורה".

"מה כתוב בתורה, חנן? ספר לי מה כתוב בתורה".

"כתוב בתורה שאסור להרוג!"

"את מי הרגתי?", מגביה ליאור את קולו במעין תדהמה מבוימת.

"כמעט הרגת את עמליה!"

המתח משתחרר בצחוק פרוע.

"מי זאת עמליה?" קורא ליאור מבעד לגעיית הצחוק, ומעביר בהפגנתיות את מבטו סביב הגינה.

חנן שותק.

"לא תגיד לי מי זאת עמליה?"

חנן ממלמל לעצמו: "הוא אוהב את כולם. אסור אסור".

ליאור בוחן את חבורתו בחיוכו שובה הלב, קורץ להם, וכמו שוקל בינו לעצמו מה עליו לעשות כעת. לפתע צץ בו רעיון; פניו אורות והוא נפנה בחדווה תיאטרלית אל רעיו, רווה בל נימיו את הערצתם הבלתי מסויגת.

מבטיהם המשועשעים של בני החבורה ממוקדים בליאור הנוטל את הברוש הצעיר מול עיניו של חנן ושואל: "זו עמליה?"

חנן שותק, מיוסר, ורק ממלמל לעצמו בקדחתנות "כתוב בתורה, כתוב בתורה".

"אוי!" נאנח ליאור, כאשר השתיל נשמט מידיו ונופל על השביל חשוף שורשים.

"עמליה נפלה!" הוא קורא, סוקר את חבורתו בעצבות פתטית, וצועד אל חנן בלי לשים לב, כביכול, שרגליו רומסות את העץ הצעיר השרוע לרגליו.

"אוי ואבוי! נשבר העץ!"

ג.
כאשר היה בן שמונה עשרה, לימדו אותם בפנימייה לראשונה את סיפורי התורה. חנן אהב במיוחד את סיפור גן עדן, שבו האדם כאח גדול היה לעצים ולחיות. את העניין עם הנחש והתפוח לא ממש הבין, אך מה שבכל זאת הבין היה שנעשה שם מעשה נורא שבגללו גורשו אדם וחווה. הוא שאל את המורה: "אבל מי ייטפל  עכשיו לאלוהים בגינה?"

"אלוהים יכול לטפל בה בעצמו", ניסתה המורה לענות בחיוך.

חנן בהה בה בפה פעור ושאל: "אבל אם הוא יכול בעצמו, אז למה הוא הביא לשם את אדם וחווה?"

במים העמוקים הללו לא הרגישה המורה עצמה בנוח, ותחת להשיב, כשעל פניה חיוך מעושה, המשיכה לספר על קין ועל הבל ועל הקנאה הנוראה ששמה קץ לחייו של האח הצעיר.

"אבל הוא אהב אותו!" זעק חנן בעיניים קרועות.

המורה הסתכלה בו בחיבה, לא יודעת מה תשיב, ולבסוף רק אמרה "הוא היה אח שלו".

"אז למה הוא הרג אותו?!" תבע חנן תשובה.

"אולי בגלל שהוא קינא בו", ניסתה המורה, "אתה יודע מה זה לקנא?"

"לא".

"אולי קין רצה שאלוהים יאהב רק אותו ולא את הבל?", הציעה.

"אבל אלוהים אהב גם את קין!"

"איך אתה יודע?"

"כי אלוהים אוהב את כל הבני אדם!"

"איך אתה יודע, חנן?" המשיכה המורה, גאה על שחשפה בתלמידה תובנות שכאלו.

חנן שתק, אבל חברתו לכיתה, נעמי, הציעה: "כי אם נגיד הוא לא היה אוהב, טוב נ-ג-י-ד, אז הוא לא היה שם אותם בגינה של עדן".

"תשובה יפה!" נענתה המורה לנעמי במאור פנים וספקה כפיה, מוחלת לנעמי על אי-הדיוק, אך חנן נותר מסוגר בשתיקתו, לא מרוצה מהתשובה שהוצעה, וכמו מנסה לגלות בתוך תוכו מענה מדויק יותר.

באחד השיעורים האחרים, לקראת פסח, למדו על יציאת מצרים, על משה ועל מתן תורה בהר סיני.

"למה לדעתכם עלה משה להר?" שאלה המורה לאחר שעברה בלשון פשוטה ובהיגוי ילדותי על הסיפור, נעזרת בתמונות צבעוניות: קריעת ים סוף, עם ישראל במדבר, ומשה האוחז בלוחות כשנהרת אור בוקעת מראשו ואופפת את גלימתו רבת הקפלים.

"כדי להביא תורה!" קראה נעמי.

"יופי! ומה כתוב בתורה?" המשיכה המורה בקולה המרופד רכות מעושה.

"שאלוהים אוהב את כל הבני אדם!" קרא חנן בקול גדול, סוקר את חבריו בשמחת ניצחון, כולו חדווה על תגליתו.

"לא חנן", ניסתה המורה לבולמו בעדינות, "אתה מתבלבל עם מה שלמדנו על אדם וחווה".

"אבל אלוהים אוהב את כל הבני אדם!" זעק חנן בקול בעוד מבטיהם של חבריו לכיתה מלווים אותו בהשתוממות פלאית.

"כן, כן, אוהב את כולם!" נסחף חנן בהתלהבותו, והתווה בידו על הכיתה, על המורה ולבסוף גם על עצמו: "גם את חנן וגם את העצים והפרחים והג'וקים והנמלים והאנשים והילדים והציפורים והזקנים והכלבים והחתולות וה-"

כאן עצרה אותו המורה, ונגעה קלות בידו המפזרת בנדיבות את אהבת האל לכל עבר –

"ומה היה כתוב על לוחות הברית, אתה יודע?"

חנן השתתק, התבונן בה ברצינות ואמר שלא.

ואז הם עברו על מה שכתוב בלוחות הברית, למשל לא לגנוב או לא לשקר. את "לא תנאף" הסבירה המורה כך: "אם למשל יש לך אישה, אז אסור לך ללכת עם אישה אחרת".

"אסור שתיים?" שאל צביקה שעל פניו אותה הבעת תימהון עוויתית  שניתן לפרשה גם כהשתוממות מתמדת על שרירות לבם של בני-אדם.

"אסור".

"למה?"

"כי ככה אלוהים רוצה".

"למה?"

"כי ככה זה, מה צביקה, זה יפה לדעתך ללכת עם שתיים?"

צביקה התבונן במורה לרגע, ואז פרץ בצחוקו המשתנק שאליו נסחפה כל הכיתה בהתמכרות.

הדיבר שהכי עניין את חנן היה "לא תרצח", והדבר החזיר אותו שוב לבראשית –

"אז למה קין הרג את הבל?" שאל.

"כבר דיברנו על זה", ענתה המורה וקוצר רוח מוחשי מבצבץ ממעטה החביבות שסיגלה לעצמה.

"אההה, אני יודע למה לא להרוג!" זעק חנן מתוך שכנוע עצמי עמוק, וכמו מספק לעצמו תשובה תחת חוסר התשובה של המורה.

"למה?", שאלה המורה, עיניה מפלבלות מבעד זגוגיות משקפיה הזוויתיים.

"כי אם אלוהים אוהב את כולם, אז הוא לא רוצה שיהרגו לו אותם, כי הוא א-ו-ה-ב את כולם, אז הוא לא רוצה ש-י-ה-ר-ג-ו, כי הוא אוהב ככה המון", אמר חנן ופרש את ידיו בכל כוחו, ועל פניו שפוך חיוך רחב מאושר.

"את יודעת, יש בו משהו פשוט מדהים", אמרה המורה, סטודנטית מבר-אילן העושה סטאז' בחינוך מיוחד, למנהלת הפנימייה, בידה האחת נס-קפה, וידה הפנויה מצביעה על דמותו המרוחקת של חנן העודר במרץ את גינת הירק. ולנוכח מבטה השואל של המנהלת ביארה: "הוא חושב על הכול כל כך לעומק!"

ד.
מבעד למסך המוניטור הירקרק בחדר טיפול נמרץ השתקפו במעוות שלוש דמויות: אם, אב ואחות. למרגלות המוניטור שכב נער צעיר, ראשו ופלג גופו העליון מלופפים בתחבושות. הנער לא היה בהכרה. האם לא חדלה מבכי ומהתייפחויות, ושפתיו הצרות של האב היו חשוקות בעווית קפוא של זעם, תסכול ודאגה. האחות הגדולה חיבקה את אמה, ומידי פעם פנתה לאחד הרופאים החולפים שואלת דבר מה בנימה נרגנת, מצביעה לסירוגין על הנער ועל המוניטור. מוקדם יותר באותו יום שבחודש אב, ברחובותיה המטופחים של השכונה, בסביבת מעונם של הרוזנפלדים ששהו בפרובאנס לרגל טיולם השנתי, בקעו צעקות היסטריות מגרונם של שבעה נערים: "הוא הורג אותו! המפגר הורג אותו! בואו מהר, הצילו!"

מרעיד כולו, דם נוטף מן המעדר שבידיו, נעמד אדם הסובל מפיגור שכלי מעל גופו המפורקד של נער בן חמש עשרה, יפה תואר, מבריק, כך אומרים הכל, נערץ על חבריו.

* * *

אי שם בשרון, מבעד לחלון של המחלקה הסגורה המשקיף אל גינה מטופחת, מביטים גיורא וציפורה בבנם העובד במרץ ומנסים לעקוב אחר דבריו של פרופסור בירן המתאר ברהיטות לא טבעית, עטופה רוך מלאכותי, כיצד במפתיע השתפר מצבו של חנן כשנתנו לו קצת לעבוד בחוץ. "לא, אנחנו לא מצליחים לתקשר איתו עדיין", הוא עונה באמפתיה מתורגלת לשאלת האם, "אבל אנחנו מקווים שעם הזמן ההשפעה של הטראומה תרד. בספרות קוראים לזה –" הוא נדרש למונח לועזי רב הברות שהאם לא מבינה, אך כל אותה עת מלווה מבטה את תנועותיו של בנה, כמו משלים באהבה את ששכלה לא יתפוס לעולם. האב מהנהן ומהמהם, שוקל בינו לבין עצמו האם יוכל התאגיד להפנות תרומה צנועה למחלקתו של פרופסור בירן. אחרי הכול, מדובר במלאכת קודש ממש.

בחוץ, תחת שמש קופחת של אב, עודר את הגינה גבר בן שלושים ואחת, גדל גוף ומגושם במחוותיו בדרך כלל, אך קשוב ומדויק באופן מפתיע בכל מה שקשור לעבודת האדמה. זה עתה שתל שיח לבנדר רך, והוא נפנה אל עץ האלון הגדול שבמרכז הגינה, מביט בו בכובד ראש, נושם עמוקות, מוחה את הזיעה ממצחו ושואל: "ליאור, כאן זה בסדר?"

תגיות:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

כתיבת