ואני בחסדך בטחתי

ואני בחסדך בטחתי

א.
"כנס! בבקשה, כנס! איזה אורח!"

כך היו מקבלים אותי שכניי, שלמה ברטוב ורעייתו אמה, לדירתם הצנועה שברחוב הילל. פניהם קרנו משמחה, ולרגע יכולת לחשוב כי ילדים קטנים המה ולא זוג קשישים. שלמה בן למעלה מתשעים היה. את גילו המדויק לא ידעתי, אף כי הצצה חטופה במסמך רשמי גילתה לי שמספר זהותו הוא בן ארבע ספרות. אימי הייתה צעירה יותר. שמה המקורי היה אמה, אך היא שינתה אותו בעלותה לארץ מכיוון  של-'אימי' או 'אמיליה' היה צליל גרמני יותר, מה שככל הנראה הקל על המעבר בתחנות הגבול בדרך הארוכה מהונגריה.  שלמה היה נצר למשפחה ירושלמית שורשית מימין משה עם 'מאאתיים' עבור המספר העוקב למאה תשעים ותשע, 'אגס' – עבור נורת החשמל, ו-'חתולה' (בדגש על 'תו') עבור כל חתול, יהי מינו אשר יהיה.

באימי, גם בנקוף יובל בארץ, לא ניתן היה לטעות במוצא המזרח אירופאי. 'בוא לאכול!' הייתה פוקדת עלי טרם הספקתי להניח תרמיל ולפשוט מעיל. במטבח, על מפת שעוונית מרובבת, הייתה עורכת לפני גבינת קשקבל, גבינה לבנה, פרוסות עגבניות מימייות, קוביית חלבה, ואי אילו פרוסות לחם שהיה טרי אולי שלשום.

"כל כך שקט פה!" הייתה אומרת בעיניים נוגות, בעודי נוגס בתאבון.

"פעם," החלה מספרת, "כשעברנו לשכונת הבוכרים, לא היה לנו מספיק כסף כדי לשלם עבור הדירה.. הלכתי לי ברחוב, ככה מודאגת,  פתאום ראה אותי הקבלן. התפלא שאני  כל כך עצובה. למה? שאל, וסיפרתי לו. מייד לקח אותי ביד לבנק וסידר שייתנו לי הלוואה!", אגב כך, לצורך המחשה, תפסה את ידי כאילו הייתה היא הקבלן הנדיב, ואני – היא. "הו הו הו הו" פרצה בצחוק הונגרי מתגלגל  ועיניה אורות.

"זה לא יפה?"

"מאוד יפה!" נענתי בחיוך, מדגיש את ה-"מאוד"

"ולמה אתה לא אוכל, זה לא טעים?"

אז הייתה מתרווחת על משען הכיסא, מציתה סיגריה, ובוהה בחלון בעיניים חולמניות, עדיין חיה את אירועי הסיפור שסיפרה. עברו מספר דקות ואז, כמו נעורה משרעפייה אמרה בהתפעמות, כחושפת סוד עמוק: "זה כל כך יפה שיש בעולם אנשים טובים!"

ומכיוון שהייתי טרוד במריחת גבינה לבנה ולא הגבתי בזמן, הוסיפה "נכון?"

הסכמתי בחום.

"רוצה קפה?"

עם כוס הקפה בידי הייתי עובר לסלון, שם ישב שלמה כהרגלו מול הטלוויזיה, בה הוקרנו החדשות בשפה הערבית.

"מה אתה אומר על זה?"

"על מה?"

"נותנים לעראפת עוד ועוד, ואין לזה סוף!"

משכתי בכתפי.

"אטוט לאקסה סט און דפו!" דיקלם שלמה בניגון חגיגי את אחד מפתגמיו הצרפתיים, שפירושו, כך ביאר,  "בכל הגזמה יש מן הדפקט."

"כשלמדתי בבית ספר אליאנס," החל מפליג, כמוהו כאישתו,  "למדנו בכיתה של יהודים, ערבים ואנגלים. היה לנו מורה לערבית, מורה לאנגלית, ומורה לצרפתית. אבא רצה לתת  לי את החינוך הטוב ביותר!", אמר בהתיזו את ה"טוב" אגב זקיפת אצבע.

בינתיים נכנסה אימי בהילוך איטי ומתנדנד ונחתה על הספה באנחה.

" את הסיפור על נששיבי סיפרתי לך?" הביט בי שלמה מבעד לזגוגיות משקפיו העבות.

נאלצתי להנהן בחיוב, אך מבטי עודדו לחזור ולספר – דבר שעשה תמיד בהתלהבות שאותה עטף בארשת של יישוב דעת ודוק של הכרה בערך עצמו.

"בתקופת התורכים, היה אבא גזבר בעירייה. אז היה נששיבי אחד, ערבי, ראש העיר. היו בחירות, ונששיבי הפסיד. אתה מתאר לעצמך?".

מכיוון שאהבתי לשמוע את הסיפור לפרטי פרטיו, תמיד ביקשתי הבהרות לדברים שכבר ידעתי.

"משפחת נששיבי הייתה בשלטון דורות על גבי דורות!",  עיניו של שלמה נתלו בדרמטיות בנקודה סמויה בחלל הסלון.  "אותו נששיבי היה ממש, איך אומרים,  בדיכאון! לא מצא ידיו ורגליו. עכשיו, אבא היה תמיד יודע איך להגיד לאנשים מילה נכונה בזמן הנכון. תמיד היה יודע איך לפשר בין אנשים: ערבים, יהודים,  אשכנזים, ספרדים – לא היה בעיניו הבדל. מן תכונת אופי כזו… נו, היה צדיק!"

"היה איש חכם," תרמה אימי לסיפור בהפוגה הקצרה שנוצרה, והנהנה לעצמה מתוך שכנוע עצמי וכובד ראש.

"אז אותו נששיבי החליט ללכת לאבא לקבל עצה… נכנס למשרד ואמר: יא אבו-סולימן, תראה מה זה עולם! שנים המשפחה שלנו מנהלת את העיר ועכשיו – הכל הלך! אני אבוד!"

כממתיק סוד גדול נרכן שלמה לעברי ושאל בהנמכת קול:  "אתה יודע מה ענה לו אבא?"

הנהנתי לשלילה, למרות שידעתי היטב, ושלמה המשיך בעיניים נוצצות:

תראה, יא חביבי, אני כבר  ארבעים שנה בעירייה, והנה הספקתי לקבור ארבעה ראשי עיר. אז  תהיה שמח שאתה יוצא מפה על הרגליים ולא בארון!

אז חיבק אותו נששיבי וצחק: "בזכותך, יא אבו סולימן,  ורק בזכותך, אני יוצא מפה עם חיוך!"

שעות כך חלפו בסיפורים מימים עברו שעם הזמן למדתי להכירם לפני לפנים.  שלמה גולל בעיקר סיפורים אודות אביו, וגיבורת סיפוריה הנערצת של אימי הייתה אימה ש-"היתה פשוט מלאך".

סוף, עת קמתי להיפרד מעליהם, היו שניהם מלווים אותי לדלת. שלמה גורר בכבדות נעלי בית אחר אישתו ולוחץ ידי בחום.

"למה אתה לא בא לבקר?" הייתה אימי שואלת בתוכחה.

"משתדל."

"תבוא לבקר!" פקדה, וכמו בתמונה מצהיבה מיושן אזכור את שניהם עומדים ממוסגרים בדלת, מנופפים לי לשלום.

ב.
באחד מביקורי מצאתי את שלמה במצב-רוח עכור.

"מה קרה?", שאלתי, עת התיישבתי עם כוס הקפה בסלון.

"הוא יוריד אותי ביגון שאולה, השכן הזה!"

עיניו של שלמה  נבטו אלי  כפתחיה הפעורים של מערה עתיקה. גבות עיניו העבותות השתרגו כאזובי פרא, ולרגע מפתיע העלה מראהו על הדעת נביא זעם.

הסתבר ששלמה סבור שהשכן מלמעלה גונב ממנו דברים.ליתר דיוק, 'השאיל' ממנו פעם אי אילו פריטים כגון סוללות, מעטפה, פצירה. הצלחתי להבין שכנראה היום ראה את השכן ברחוב או בחדר המדרגות, והדבר עורר בו נשכחות.

"עד אנא אדוני תשכחני נצח", פתח לפתע שלמה בציטוט, כולו מרוכז בטעמי ההגייה, משתמש לעתים בידו השמאלית המאוגרפת לחזק רושמן של מילות מפתח:

"עד אנא תסתיר את פניך ממני..
עד אנא אשית עצות בנפשי; יגון בלבבי יומם
עד אנא ירום אויבי עלי?”

כאן  נעצר בתאטרליות וגלגל עיניו כלפי מעלה, מרמז על דירת השכן , לא מותיר ספק מי הוא האויב.

"הביטה, ענני אדוני האירה עיני פן אישן המוות –

פן יאמר אויבי יכולתיו! צרי יגילו כי אמוט"

"אמוט – מלשון אתמוטט", עצר להשכילני, ולסיים בתפארה, ספוג הוד רליגיוזי:

"ואני בחסדך בטחתי;  יגל לבי בישועתך –  אשירה לאדוני כי גמל עלי!"

בשקט שהשתרר עלה שאון מכוניות עמום מהרחוב. סירנה של אמבולנס ניסרה את חלל האוויר, ואימי צקצקה בשפתיה והנידה בראשה, כמו היווה הדבר עבורה אישור נוסף לחוליו של הדור.

"אהה, אתה יודע," התוודה שלמה, "כשאני קורא תהלים, אני מרגיש משהו טוב בלב; זה ממש מרגיע אותי." שלמה נטל מהשולחן ספר קטן ומרופט, מרובב כתמי קפה ואחז בו  בהערכה ובפליאה אין קץ,   "תגיד, מה לדעתך יש בספר הזה?"

מדי שבת היה שלמה מבקר בבית הכנסת הר-ציון שבמעלה הרחוב, שם נחשב לדמות וותיקה ומכובדת, מעמד שקנה לו בזכות מזגו הנעים, גילו המופלג, ודבקותו רבת השנים בחיי הקהילה הרפורמית. פעם התלוויתי עליו, וכולם חשבוני לנכדו, דבר שהסב לשלמה עונג רב עד שלא ראה כל צורך להעמידם על הטעות. בת יחידה הייתה לזוג ברטוב, שושנה שמה. נכדים לא היו, כי נישואיה של הבת למהנדס אחד לא עלו יפה, ומאז לא איותה להינשא שוב.

"רוצה כפית?" שאלה אימי, כאשר שמה לב שאני מערבב את הקפה על ידי נענוע הכוס.

"אקפוץ לקחת מהמטבח," אמרתי

"שושנה הייתה אומרת פפית במקום כפית," אמרה, מתמוגגת, כאשר חזרתי.

"אתה יודע," המשיכה, "פעם כששושנה הייתה קטנה הלכנו ביחד לשוק. כשחזרנו ראיתי שהיא מחזיקה ביד דובדבן. מאיפה זה? שאלתי. ענתה: לקחתי מהדוכן של הדוד. מיד לקחתי אותה כל הדרך חזרה.  שהגענו, אמרתי לה להחזיר למוכר את הדובדבן ולבקש סליחה שלקחה בלי רשות."

"זה חינוך!", פסקה אימי והביטה בי בסיפוק, "נכון?"

"אימא ידעה  לחנך אותנו יפה," המשיכה בלי לחכות לתגובה, עיניה נוצצות בעלות בה זיכרון הילדות המתוק:

"כל ערב לפני השינה, הייתה באה לחדר של הבנות  ומראה לנו איך להתפלל :

אל מלך נאמן, שמע ישראל אדוני אלוהינו אלוהים אחד!",  ולאיור דבריה הזדקפה והצמידה כף לכף.

"הייתה ממש מלאך! חבל שהתחתנה עם אבא שלי. מסכנה אימא. סבלה ממנו הרבה; היה אורתודוקסי קשה."

"קשה, קשה היה אתו." מלמל שלמה, שבכל אותו הזמן היה נע קדימה ואחורה בכיסא הנדנדה, בוהה בחלל בפה פעור.

"אבל אם אימא שלי הייתה מחליטה לעשות משהו – שום דבר לא היה עוצר אותה. עקשנית גדולה.  במלחמת העולם החליטה שצריך לטפל בפצועים. לבשה שמלה עם צלב אדום והלכה להיות אחות בבית-חולים. אתה מתאר לעצמך?" פנתה אלי אימי, משועשעת עד עמקי נשמתה.

"אתה יכול לתאר לעצמך מה אבא שלי חשב: גם צלב אדום, גם לא להיות בבית, גם לטפל בגברים זרים, וגם גויים! הו הו הו. אבל לאימא לא היה איכפת. כל השכנים הגויים אהבו אותה. היה לנו גן יפה עם הרבה עצי פרי שאימא טיפלה בהם. גם בשכנים הייתה מטפלת כשהיו חולים.  תגיד, איפה רואים היום דבר כזה? אה?"

"נו, עוד כמה פעמים תספרי את אותו סיפור," גער בה לפתע שלמה. "כבר שמענו. שמענו!"

"תגיד," פנתה אלי אימי ברצינות תהומית, מתעלמת במופגן מההערה, "עקשנות זה דבר טוב?"

"לפעמים כן, לפעמים לא," ניסיתי בזהירות לתרום לשיחה את חלקי הצנוע שמייד הזכיר לאימי נושא אחר שהיה חביב עליה במיוחד:

"הרצל היה עקשן גדול!"

התרווחתי בכיסאי.

"שמעת על הרצל?"

הנהנתי לחיוב.

"הרצל היה הונגרי," ראה שלמה נכון לציין בשובו מאחת ההתנדנדויות, "כמוה!"

"איך הוא ידע שלא יהיה ליהודים טוב באירופה?" תלתה בי אימי מבט מתפעם, והמשיכה מבלי לצפות לתגובה:

"היה ממש נביא! התעקש שהיהודים צריכים לחיות בארץ. אף אחד לא עזר לו, הכל היה צריך לעשות בעצמו!"

"אבל את המשפחה שלו הוא הרס.." ניסה שלמה לצנן את התלהבותה של  רעייתו.

"אתה אל תגיד דברים רעים על הרצל!"  הזדעמה אימי," בלעדיו לא היינו פה!"

בדרכי לדלת אותו ערב, הצצתי בתמונה שצולמה אולי בשנות הארבעים:  שושנה התינוקת בזרועותיה של אימי הישובה, ומאחור רכון  שלמה: פקיד עירייה בחליפת ספורט בהירה עם  משקפים שחורים עבי מסגרת. הפרט שמשך את עיניי כמגנט היה יופייה של אימי: יופי אצילי, נשי עד ערגת כאב, אך בו בזמן תמים, ילדותי, כמו אינו מודע לעצמו. כמעט וקראתי "אימי, היית פשוט יפיפייה!"

כהרגלנו, נפרדנו ב-"למה אתה לא מבקר ?!"

ג.
"אני לא מצליח למצוא את הרקטה," אמר לי  שלמה באחד מביקורי באותו חודש, וכוונתו למחבט הטניס שלו. במשך שנים היה שלמה משחק טניס ב-YMCA, עד שפעם, בדרכו למלתחה, החליק במורד גרם המדרגות ונחבל קשות.

"איפה ראית אותו לאחרונה?" שאלתי

"שם למעלה," גירד שלמה בפדחתו והתבונן בי מודאג.

אותו "שם, למעלה" היה חלל אכסון בטרקלין החשוך, מעל הכניסה לחדר האמבטיה, מעין בוידם עצום מידות, מדיף ריח נפטלין חריף, שאצר בקרבו פריטים עתיקי יומין תחת שכבת אבק עבה: חשבוניות נדחות משנים עברו, מכשירים מיושנים, מכתבים, קבלות מצהיבות, אלבומי בולים.

"אתה רוצה שאעלה לבדוק?"

"אתה יכול?" עיניו של שלמה נתלו בי כעיני ילד המבקש ממבוגר שיעזור לו לחצות את הכביש.

"יכול!"

מאחורי דלת המטבח ניצב סולם ירוק וחלוד, בו נעזרתי כדי לטפס לממלכת הנפטלין הנטושה בעקבות מחבט הטניס האבוד של שלמה.

"מה אתה רואה?" קרא שלמה מלמטה,  ובקולו צלילי ריגוש מתפעמים.

"שום דבר… כמה מכשירי חשמל ישנים."

"זה הכל?" עולה מלמטה קולו המאוכזב.

"רק רגע, יש פה מזוודה ישנה."  אני קורא ומושך לעברי תיק עור עתיק, פותח במאמץ ניכר את רוכסנו החלוד. בתוך התיק כריכות קרטון ובהם תפזורת תמונות חומות המזכירות סרטי תעודה מימי טרום קום  המדינה. סקרנותי גברה עלי והתחלתי מעלעל בהם, פלג גופי העליון בתוך הבוידם ורגלי נשענות אך בקושי על קצהו של הסולם החלוד. שלמה הממתין למטה כמעט פרח מדעתי.

"נו, נו, מה מצאת?"  נשמע קולו קצר הרוח של שלמה, והזכיר לי את הקריאות הנרגשות של מרכז החלל ביוסטון אל האסטרונאוטים האמיצים של אפולו בדרכם לעשות צעד גדול עבור האנושות הנושאת אליהם עיניים כלות.

"יש כאן כמה אלבומים ישנים!"  קראתי אל שלמה מירח הנפטלין, " להוריד?"

"כן, כן, להוריד!", נעניתי נמרצות ממרכז הבקרה.

"ותזהר לא לפול!" הוסיפה אימי.

על הספה אנו בוחנים בקפידה את האוצר הדוקומנטרי. שלמה גילה תמונות של שמונה אחיותיו הגדולות ומשפחותיהן, תמונות של הוריו, ושלל תמונות מימי בחרותו.  אימי עטה כמוצאת שלל רב על  תמונות מתקופת ילדותה בהונגריה.

"היא לא מלאך?" הושיטה לי אימי בעיניים לחות תמונה של אימה.

מן התמונה נבטה דמות אישה תמירה, עיניה  גדולות ובהירות, פניה עגולים, קורנים עוז טהור.

"תמונה של אבא, יש?" אני שואל אגב נבירה בערימה.

"הנה," תמונה נוספת הוגשה לי , כמעט בסלידה, ובה אדם חמור סבר וקודרני בקפוטה שחורה. עיניו בלשניות-חשדניות, טרודות ומואסות בכל, עת הפעיל הצלם את מצלמתו בהונגריה של תחילת המאה.

"הנה אבא," הגיש לי שלמה תמונה של אדם בתרבוש. בחנתי את התמונה. עיניה השחורות של הדמות היו עמוקות, קורנות בהודה של ענווה גמורה. מתוך הכרת הנטייה הטבעית לראות באדם את אשר אנו יודעים עליו,  ניסיתי איכשהו 'לשכוח' את הסיפורים הרבים ששמעתי על יוסף, הוא אבו-סולימאן, אבי שלמה, ואף על פי כן עמד בעינו הרושם ואף התחזק.

"היה תלמיד ישיבה. תלמיד חכם," פתח שלמה באחד מסיפוריו המוכרים.

"כאשר סיים את הלימודים, הציעו לו להיות הרב הראשי של ירושלים, והוא בסך הכל .. בחור צעיר.  אז באה אליו משלחת מכובדת של רבנים אשכנזים וספרדים להציע לו את התפקיד. היית מאמין?" שלמה הביט בי בארשת רצינית מבעד לזגוגיות משקפיו, בוחן בקפידה את הרושם שדבריו טובעים בי.

"אבל הוא לא רצה!" המשיכה אימי מפזמת לעצמה בעליצות , תשומת ליבה עדיין מרוכזת בערמת התמונות,"לא אהב את האור-תו-דו-ק-סים!"

"לא אהב, כן אהב," החזיר שלמה לידיו את מושכות הסיפור, "אבל איך אומרים להם שאתה לא רוצה תפקיד כזה גדול מכובד, ועוד בלי להעליב?!"

מבטי דרש את הסיום המוכר והאהוב.

"נו,"  נאנח שלמה בתאטרליות , "אמר להם אבא: תראו, מאוד הייתי רוצה להיות רב, אבל… הבגדים השחורים האלה, איך לומר,  לא ממש נוחים לי. אם רק תרשו לי ללכת בבגדים רגילים – אני כבר מחר נהיה רב"

"הו הו הו", התפרצה אימי בצחוקה, "זה מה שאני תמיד אומרת: בשביל דת צריך  אנ-ט-לי-גנ-ציה!"

"אז הם צחקו," סיכם שלמה, "ואמרו לו, בסדר יוסף, מוותרים לך, אתה לא תהיה רב ראשי."

גם אני צחקתי, ושלמה שאל: "את הסיפור על ננשיבי אתה מכיר?"

"כבר סיפרת, כבר סיפרת," חתכה את דבריו אמה בקוצר רוח, ומיד הציבה שאלה משלה:

"ואת הרב קוק אתה מכיר?"

"מכיר," עניתי, שכן ידעתי מי היה האיש, וגם את הסיפור כבר שמעתי מפיה.

"אוח..היה אדם חכם.. אהב כל אדם. כל אדם. אפילו שהיה רב הראשי, היה הולך לבקר חלוצים בקיבוץ, לראות מה שלומם, ואיך הם מסתדרים. פעם אחת, כשבא לביקור הציעו לו תה. אמר: 'לא תודה, אני לא צמא'. אחרי חודש  קיבל מכתב מהקיבוץ: כבוד הרב, בבקשה בוא אלינו שוב, הכשרנו את המטבח!"

אימי סיימה בהתפעמות,

– "זה יפה, נכון?  איך לא העיר להם כלום!", חייכה אלי מאוזן לאוזן  ומיד צירפה את מוסר ההשכל כפזמון חוזר, מוכר וטוב: "בשביל דת צריך אנ-ט-לי-גנ-ציה!"

ד.
לאחר שנה של שכנות עברתי דירה, ובמשך חודשים ארוכים לא ביקרתי את הזוג ברטוב. בשובי לבקר, פתחה לי אמה את הדלת בחלוק דהוי ומרובב, ואמרה שהעבירו את שלמה לבית אבות טיפולי.

"כבר לא יכולתי לטפל בו," הוסיפה כמתנצלת, "היה חולה וחלש."

קו 19 הביא אותי  לאותו בית אבות ברחוב שקט וירוק בשכונת רחביה. מיד עם היכנסי פנימה ראיתיו יושב בחדר האוכל רכון על צלחת דייסה והתיישבתי לידו בשקט.

"שלום!" נפנה אלי במאור פנים, אך דומה היה שאין הוא מזהה אותי. הייתה זו דרכו לפנות במאור פנים לכל אדם הבא בחברתו. גופו שח ונחלש עד מאוד. עצמות לחייו בלטו מרזון ודיבורו הפך כבד עד כי היה נחוץ ריכוז רב על מנת לפענח רצף משפטיו, שהתנהלו כמו על פי הגיון פנימי עלום. עת סיים את ארוחתו, וביקש לשוב למטתו, תמכתי בגופו וסייעתי לו להתיישב בכסא הגלגלים.

"זה הנכד", שמעתי לחישתה של אחת האחיות, עת התגלגלנו לנו במסדרון.

"אתה עובד פה?" שאל שלמה כאשר נשכב לבסוף במיטתו,  "מוזר, לא ראיתי אותך קודם..",

התבוננתי בו. מבטו היה חולמני ותמים כשל תינוק בן יומו.

לפתע אחזה את גופו עווית של כאב, והוא גנח ממושכות, עיניו עטורות הקמטים נעצמו בכוח והתרפו לסירוגין. לעיתים דמם ממושכות ואז  שבו הכאבים לחרוש בגופו הקשיש והחלוש חריש עמוק.

"אתה יכול לעזור לי?" שאל באחת ההפוגות.

מן המדף נטלתי את ספר התהילים המרופט של שלמה, דפדפתי למזמור י"ג לדוד, וקראתי:

לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד
עַד-אָנָה יְהוָה תִּשְׁכָּחֵנִי נֶצַח;  עַד-אָנָה תַּסְתִּיר אֶת-פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי
עַד-אָנָה אָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשִׁי יָגוֹן בִּלְבָבִי יוֹמָם;
עַד-אָנָה יָרוּם אֹיְבִי עָלָי
הַבִּיטָה עֲנֵנִי, יְהוָה אֱלֹהָי;  הָאִירָה עֵינַי פֶּן-אִישַׁן הַמָּוֶת
פֶּן-יֹאמַר אֹיְבִי יְכָלְתִּיו; צָרַי יָגִילוּ כִּי אֶמּוֹט
וַאֲנִי בְּחַסְדְּךָ בָטַחְתִּי יָגֵל לִבִּי בִּישׁוּעָתֶךָ:
אָשִׁירָה לַיהוָה כִּי גָמַל עָלָי.

שהרמתי עיניי, ראיתי ששלמה נרדם. ראשו הקירח והחיוור, שמספר שערות שקופות עוד נאחזו בו כתקווה עיקשת, שקע ברכות מבורכת למעמקי הכר הצחור. פיו חסר השיניים נפער באפיסת כוחות, שלבי השיאני לראות בה השלמה ופיוס.  ישבתי עוד שעה קלה לצידו, שקוע בשרעפיי. סוף, סגרתי את הספר באפס קול, וקמתי לצאת.

ה.
"תפוס!" קרא אלי ילד שלא ראיתי מימי,  בעמדי לפני מעבר החצייה שמול בית האבות, וזרק לעברי במפגיע את כדורו.

תפסתי.

"רוצה לשחק פינות?"

התבוננתי בו כמו היה יצור פלאי הנושא אלי מסר טמיר שעלי לפענחו. ואז לפתע ראיתי בו את שלמה ברטוב הקטן, משחק בשכונת ימין משה, טרם יעמס עליו משא שנותיו כאבני ריחיים, והנה הוא נגרף בנהר הזמן עם כל הדמויות המצהיבות שליוו את חייו, והנהר הקדמון,  הזורם מאז ועד עולם, סוחף בתוכו את החיים כולם, הכל זורם בו ואליו ואין הוא מלא, חובק את האדם עד יטבע בו כליל שוב ושוב והפך להיות חלק ממנו,  ואין מפלט, ואין מוצא. יאוש נורא אחז אותי.

"נו,  רוצה?"  שאל בקוצר רוח, עת התארכה בהייתי בו זמן רב מדי.

ואז כבמגע קסם עלתה בי ההכרה כי יש קרש הצלה. יש מפלט.  ידי התהדקו על הכדור.

"כן, תפוס!"

וַאֲנִי בְּחַסְדְּךָ בָטַחְתִּי

*   *   *

תגיות:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

כתיבת