עם סבא

עם סבא

-סבא…

-כן?

-תספר לי את הסיפור שהבטחת

-איזה?

-נו, על הילדה והילד שנפרדים….

-אהה… נו, זה סיפור קצת ארוך

-אז נתחיל היום ונמשיך מחר, טוב?

-טוב, אבל קודם תתכסה.

אני מתכסה ומביט בסבא בעיניים גדולות. מהרחוב עולה שאון אוטובוסים מכיוון שהדירה של סבא וסבתא נמצאת מעל רחוב ראשי. סבא מכחכח בגרון, מביט בי מבעד למשקפיים,  ומתחיל.

-אז פעם אחת, בארץ רחוקה, לפני הרבה מאוד שנים, נולדו זוג תאומים: בן ובת.

-סבא, גם אתה היית ילד?

-ודאי, ומה חשבת, שנולדתי סבא?

-והיית משחק במשחקים של ילדים?

-נו, ודאי!

-אז מה קרה לתאומים?

-אה. אז בגלל שההורים שלהם היו עניים מרודים…

-מה זה מרודים?

-זה… עניים מאוד, ובכן, בערך שנה אחרי הלידה האב היה צריך לעבור לעיר אחרת כדי להתפרנס. אבל מכיוון שהאימא לא יכלה לגדל את שני התאומים ביחד, הם החליטו שהאבא ייקח את הילדה והילד יישאר עם אימא.

-סבא?

-כן?

-איך קראו לאימא שלך?

-אסתר.

-למה קראו לה ככה?

-לא יודע, זה השם שההורים שלה בחרו

-ומי בחר את השם של ההורים שלה?

-ההורים שלהם

תמיד השיחות האלו עם סבא אריה מעלות לי מחשבות, ושאלות מוזרות שאני לא יודע איך למצוא להם תשובה. לפעמים סבא יודע את התשובות, אבל לפעמים הוא עונה לי בצורה שרק מסבכת אותי עוד יותר.

-ומי בחר את השם של האדם הראשון?

-לא יודע!

-סבא, למה אתה צוחק?

-כי זו שאלה קשה, ואף פעם לא ממש חשבתי עליה

-אז מה קרה לילדים?

-הילדים…. אה כן, אז העבודה של האב נמשכה שנה, ועוד שנה, ואחרי שלוש שנים הוא הצליח לחסוך מספיק כסף והוא חזר לעיר עם הבת , כד להיפגש עם אשתו ובנו.

-והם נפגשו?

-לא. הוא חיפש וחיפש ולא הצליח למצוא אותם.

-מה קרה להם?

-בדיוק באותו יום שהאבא והבת הגיעו, האימא והילד יצאו לעיר השניה כדי לחפש אותם.

-בדיוק באותו יום?

-כן

-איך?

-ככה זה בסיפור

-אז למה הם לא כתבו מכתבים?

-כי הם לא ידעו קרוא וכתוב. הם היו אנלפבתים

-מה זה א-ל-נ-פ-ל-בתים?

-אנלפבתים. לא יודעים לקרוא ולכתוב.

-זה מחלה?

-לא.

-למה הם לא ידעו?

-כי אף אחד לא לימד אותם

-אה

-אתה כבר רוצה לישון?

-לא, לא, אז מה קרה?

-גם האימא והבן חיפשו בעיר השנייה ולא הצליחו למצוא. בסוף הם התייאשו וחזרו בחזרה. ובדיוק אותו דבר קרה לאבא ולבת.

-והם לא נפגשו לעולם?

-חכה, על זה הסיפור

-אבל בסוף הם נפגשו?

-חכה בסבלנות.

-טוב. נו?

-אתה בכלל יודע מה זה סבלנות?

-כן, זה… זה מה שיש לי עד שנגמרת לי הסבלנות!

סבא צוחק עכשיו, ואני לא ממש מבין למה. האמת שכבר התחלתי להתרגל לדבר הזה שאני מדבר עם מבוגר והוא פתאום צוחק בלי שום סיבה. עכשיו סבא אומר שתכף ישוב והולך למטבח להביא לעצמו בוטנים. סבא תמיד אוכל בוטנים כי יש  לו צרבת. למרות שאני ממש לא אוהב בוטנים הוא כל פעם מציע לי, וכמו תמיד אני אומר "לא, תודה"

– אז מה קרה לתאומים?

– חלפו השנים וההורים נפטרו. התאומים גדלו : הבן הפך להיות סוחר עשיר, והבת הפכה להיות תופרת מרודה.

-מרודה זה ענייה, נכון?

-כן. עכשיו, יום אחד נכנס הסוחר העשיר למתפרה שבה עבדה אחותו, אך כמובן בלי לזהות אותה.

-וגם היא לא זיהתה אותו?

-כן.

-ומה קרה?

-הסוחר דיבר אל התופרת בצורה מאוד לא יפה. הוא איים עליה שאם החליפה שהזמין לא תהיה מוכנה עד מחר בבוקר הוא ידרוש שייפטרו אותה. 'כן אדוני' אמרה התופרת המסכנה, ונשארה לעבוד כל הלילה אפילו שהייתה עייפה מאוד וידיה היו זבות דם.

-מה קרה לה?

-טפטף מהם דם

-למה?

-בגלל המחט

-סבא?

-כן?

-במה כדאי לי לעבוד

-אתה עוד לא צריך לעבוד

-לא, כשאהיה גדול

-תעבוד במה שתאהב.

-כן, אבל במה?

-עוד אי אפשר לדעת. אולי תלמד באוניברסיטה כמו אבא שלך.

-גם אתה למדת?

-לא.

-אז מאיפה אתה יודע כל כך הרבה דברים?

-קראתי לבד

-את כל הספרים שבסלון

-כן

-את כולם?

-כן.

-גם את אלה שאין בהם תמונות?

-גם אותם.

-גם את אילו במדפים הגבוהים?

-כן, כן. (הוא שוב צוחק בלי סיבה)

-וזה לא שעמם אותך?

-ודאי שלא, זה היה תענוג גדול.

-אבא שלי חכם?

-כן, חכם מאוד, ומוכשר.

-אז מה קרה לתאומים?

-התופרת עבדה כל הלילה והספיקה להכין את החליפה, אבל זה היה ליל חורף קר מאוד והיא חלתה בשחפת.

-במה היא חלתה?

-שחפת. זו מחלה שכמעט עברה מהעולם. היום יודעים איך לרפא אותה אבל בימים ההם לא ידעו.

-זה כמו המחלה שסיפרת לי שמקבלים אם נופלים בטעות לירקון?

סבא מחייך. מאז שטיילנו לירקון לפני שבוע, אני כל הזמן חושב על  התולעים הנוראיות שנראות כמו חוטים שקופים, ואיך אפשר למות מהם אם נופלים למים בטעות. זה די עשה לי סיוטים, אבל לא סיפרתי על זה לאף אחד.

-לא זה בילהרציה, זה משהו אחר. רוצה בוטנים?

-לא תודה. נו, אז מה קרה לתופרת?

-כן, טוב, בוא נראה… התופרת חלתה מאוד ושכבה במיטה עם חום גבוה. חברה טובה שלה – גם היא תופרת – טיפלה בה במסירות רבה.

-ומה  קרה לסוחר?

-זה בדיוק מה שרציתי לספר לך. הוא הגיע אחרי שבוע למתפרה להזמין חליפה נוספת, ומכיוון שהיה מאוד מרוצה מהחליפה הקודמת הוא ביקש שאותה תופרת תתפור לו את החליפה החדשה.

-אבל התופרת הייתה חולה…

-נכון. הסוחר שאל מאיזה יום היא חולה, וגילה שזה היה בדיוק היום שבו הוא קיבל את החליפה.

-ומה הוא הרגיש?

-הוא הרגיש רע מאוד. היו לו ייסורי מצפון קשים.

-מה היה לו?

-הבט: זה שאתה יודע שעשית משהו רע, ואתה מאוד מצטער על זה. בטח  פעם גם אתה הרגשת ככה.

-אני לא חושב…

-אתה בטוח?

ניסיתי לחשוב על משהו כזה ונזכרתי שפעם לקחתי בלי לשלם מסטיקים מהמכולת של תמר הזקנה בקצה הרחוב, אבל לא נדמה לי שכל כך הצטערתי על זה.

-כן.. אולי פעם…  אז מה קרה?

-הסוחר ביקש מהחברה שתיקח אותו לבקר אצל התופרת

-ואז הוא ידע שזו אחותו?

-לא, מה פתאום, כיצד הוא יכול היה לדעת?

-ומה היא אמרה שהיא ראתה אותו?

-היא הייתה מאוד חולה, ובקושי יכלה לדבר. אבל הסוחר החליט לטפל בה בעצמו. הוא העביר אותה  לבית שלו והזמין את הרופאים הכי טובים שיטפלו בה.

-והיא הבריאה?

-כן. לאט לאט היא התחזקה והתחילה לאכול. אפילו לחייך. הסוחר דאג שהמיטה שלה תהיה ליד חלון גדול שמשקיף על גן יפה. היא אהבה לראות את הילדים משחקים ואת הזוגות הצעירים שעוברים בבגדים יפים.

-והיא דיברה עם הסוחר?

-כן, הם דיברו שעות ארוכות ביחד, עד שבסוף הם התאהבו.

-במי?

-אחד בשני

-למה?

-ככה זה. שגבר ואישה מוצאים חן אחד בעיני השני הם יכולים להתאהב.

-ואז מתחתנים?

-זה בהחלט יכול לקרות.

-גם לי?

-כן, שתגדל.

אני מנסה לחשוב אם פעם אהבתי בת, וזה נראה לי משהו בלתי אפשרי.

-ואז מולידים ילדים?

-כן.

-אבל להם אסור להתחתן כי הם אחים!

-נכון.

-אז איך הם גילו?

-הם.. הם..הממממ… אינני יודע.

-מה?!

-עוד לא החלטתי…

-סבא!

-אני.. הבט, אני מבטיח לחשוב על סיום למחר

-מה, אבל הסיפור לא קרה באמת ?!

-לא. זה הכל דמיון. פנטזיה.

מאז שהלכנו לראות את 'פנטזיה' ביחד, סבא מזכיר את הסרט הזה כל הזמן. בעצם אני די אוהב לדבר על 'פנטזיה' אבל עכשיו זה קצת מרגיז אותי שסבא סיפר לי סיפור בלי לחשוב עליו עד הסוף.

-אבל סבא, אם זה דמיון, אז כל אחד יכול להמציא סוף אחר!

-נכון.

-אז גם אני רוצה להמציא סוף משלי.

-בבקשה!

ניסתי לחשוב על סוף יפה, אבל כל מה שעלה לי זה תמונות מהסרט פנטזיה שהתערבבו על בילהרציה, בוטנים נגד צרבת, והספרים בלי התמונות שסבא קורא בתענוג גדול.

-אולי הוא פשוט שאל אותה איך קוראים לה ?

-ואז ?

-הוא אמר לה שזה בדיוק השם של אחותו התאומה

-ואז ?

-היא אמרה לו שגם לה  היה אח תאום, ואז הם גילו שהם אחים.

-וזה הסוף של הסיפור ?

-כן.

-ועכשיו אתה רוצה לישון ?

עכשיו באמת נהייתי עייף… הראש שלי מתחיל לצלול לכרית כמו האבנים שזרקנו היום בקשת ענקית לירקון, אבל משהו מפריע לי.

-סבא?

-כן.

-הסוף שלי לא כל כך יפה בעיניי. מחר אני רוצה שתספר לי את הסוף שלך, ואם אין לך, אז יש לך יום שלם לחשוב על משהו טוב.

-בסדר.

-מבטיח?

-כן.

-אז, לילה טוב.

-לילה טוב.

סבא מכסה אותי טוב טוב כמו שאני אוהב, קם לאט, ואני יכול להרגיש את ריח הטבק שיש לו בידיים מהפייפ שהוא מעשן כל הזמן. בינתיים האוטובוסים ברחוב כבר הפסיקו, ואני שוקע לתוך הכרית הרכה ומסתובב. הנעלים של סבא נגררות ואני שומע אותו נאנח כשהוא מתיישב על המיטה בחדר הסמוך. סבתא שואלת אותו משהו והוא עונה לה בקול שקט. אני חושב על כל הספרים בספרייה שבסלון  וחושב שלעולם לא אקרא כל כך הרבה ספרים כמו סבא. אני מנסה לדמיין שגם אני יאהב בת, יהיו לי ילדים ולהם יהיו ילדים, ושאני אהיה סבא. לא כל כך מצליח לי, אבל דבר אחד בטוח – שאני אספר סיפורים, אדאג שיהיה להם סוף כמו שצריך.

לזכר סבי, אריה פרבר

תגיות:

להגיב על ארנון לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

כתיבת