מדוע תלמידים לא זוכרים כלום אחרי הבחינה?

מדוע תלמידים לא זוכרים כלום אחרי הבחינה?

אלו הן התוצאות של סקר שפורסם לאחרונה, ועליו דווח ב'הארץ'.
בהנחה שהתוצאות אמינות, האם הבעיה היא במורים שלא יודעים ללמד בצורה מעניינת, או  בתלמידים חסרי המוטיבציה? אולי זו שוב אשמת 'המערכת' שאין מי שלא נהנה לחבוט בה מידי פעם?
ברצוני להציע אפשרות אחרת, מוזרה לכאורה. לדעתי אין כאן בעיה בכלל.  למעשה, תוצאת הסקר מבטאת אמת פשוטה הקשורה לאופן פעולת המוח באופן כללי ומערכת הזיכרון באופן ספציפי. האמת הפשוטה היא שאנו זוכרים את מה שחשוב לנו, מה שרלוונטי לחיינו, וטוב שכך! האדם בחברה המודרנית מופצץ בכמויות אינפורמציה עצומות שרובן המוחלט אינו נחוץ, ואף לעיתים מזיק. מתוך האוקיינוס העצום הזה אנו בוחרים (במודע או לא במודע) את השבריר הנחוץ לנו על מנת לחיות חיים משמעותיים. אם כן, מכך שהתלמידים שוכחים את מה שלמדו לבחינה יש להסיק שחומר זה אינו נחוץ להם, לכל הפחות לא בשלב זה בחייהם.

ככל שנהפוך בזה, אין כאן שום בעיה, שום כשל.

באופן אישי, אינני זוכר שום דבר שלמדתי בבית ספר וכמה טוב שכך! כמה טוב שמוחי סינן וזרק את כל המידע שהולעטתי בו בניגוד לרצוני ואין לו כל ערך לחיי כיום! המעט שבמעט שאני בכל זאת זוכר עבר זיקוק וקושר למבני ידע שיצרתי בבגרותי ועל כן הוא משמעותי לגבי. יתרה מזאת, עקב ההתפתחות המהירה של הידע האנושי בדורנו, חלק ניכר ממה שלמדנו בבית ספר פשוט אינו עדכני או אפילו שגוי. מדוע לזכור את זה? זה המקום להיתלות באלברט איינשטיין שאמר: "ידע (או השכלה) הוא מה שנשאר לך אחרי ששכחת כל מה שלמדת בבית הספר". ובכלל, הרצון של המורים ושל 'המערכת' שהתלמידים יזכרו כל מה שמלמדים אותם מעורר אסוציאציה לא נעימה של שטיפת מוח.

ובכל זאת, הכותב עוסק בהוראה. כיצד הוא מיישב את מה שנאמר עם עמידה יומיומית מול תלמידים?

השקפתי היא שעל המורה לעשות את מיטבו על מנת לתת לתלמידים ידע וכלים מתוך גישה של 'הצעה'  או 'מנחה' (offering), ולא מתוך כפייה והתנשאות. אני מציע לתלמידים להכיר את עולם הפיזיקה, כדוגמה, כי לדעתי יש ברעיונות הנלמדים ובשיטת החשיבה מהות אוניברסאלית שיכולה להתחבר באופן מעשיר ומשמעותי לתחומים רבים. באם תלמידיי ייקחו את המנחה וייזכרו את תלמודי – מה טוב. אם לא – טוב לא פחות! מחויבותי אליהם ואל החברה כמורה היא לעשות במיטב יכולתי על מנת להציג בפניהם את תחום הידע שלי מתוך אמונה שהדבר ישרת אותם בהמשך. מצאתי שגישה זו מחזקת את רגש הכבוד שלי כלפיהם, כלפי עצמי וכלפי מקצוע ההוראה. אני שולח לחמי על פני המים ולא הולך לפשפש בזיכרונם של תלמידיי. ובכלל, כל עניין המדידה של הישגים לימודים, של מורים ותלמידים (כמו הסקר שהובא בפתיחה) הוא אובססיה שיש להיפטר ממנה אחת ולתמיד. אבל זה כבר נושא אחר.

תגיות:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

כתיבת

  • 8 מחשבות על “מדוע תלמידים לא זוכרים כלום אחרי הבחינה?

    • אורן, אני דווקא חושב שכן יש כאן בעייה אבל היא לא בהכרח של התלמידים. דבר ראשון, אני לא בטוח שהמספרים מדויקים. כלומר, תלמידים אולי אומרים שהם שכחו אבל אם תבחן אותם שוב תגלה שהם לא בדיוק שכחו הכל. זה נכון במיוחד במקצועות כמו מתמטיקה והסיבה היא די פשוטה. הלמידה הכי טובה היא כזו שנבחנים עליה ומתרגלים אותה באופן תדיר. זה מה שקורה לרוב במתמטיקה. לעומת זאת רוב המבחנים האחרים הם מבחני ידע שמכוונים למבחן גדול אחד. אנשים מנסים לדחוס כמה שיותר ידע ליום הבחינה ולכן סביר ששוכחים יותר מהחומר. מה שצריך לעשות זה להתרכז יותר בתהליכים ועקרונות ודרכים למציאת מידע ופחות בשינון אינסופי של עובדות.

      אגב, הערה קטנה לגבי איינשטיין. הוא דווקא היה תלמיד די מצטיין וזה די מיתוס שהיה תלמיד גרוע.

    • גיל – התהייה שהעליתי היא למה זה 'הצלחה' שהתלמיד זוכר את החומר. בעיני זה קריטריון שמתאים יותר לשטיפת מוח.
      לגבי איינשטיין – בדקתי ואתה צודק, אכן מיתוס.

    • אתה צודק כמובן אבל זה תלוי תחום. היית רוצה שתלמיד יזכור דברים בסיסיים במתמטיקה לא? זיכרון של עובדות ותאריכים באמת חסר משמעות.

    • אבל אם זה לא רלוונטי לחייו הוא לא יזכור! שאל את מכריך (שאינם עוסקים במדע) אם הם זוכרים מה זה משוואה ריבועית או בשביל מה זה טוב או מתי נעזרו במשוואה ריבועית לאחרונה…מה שהתלמיד שלי יזכור זה עינינו הפרטי בלבד. עלי כמורה מוטלת החובה לעניין אותו ולהציע את תחום הידע באופן המשמעותי ביותר מתוך תקווה שהדבר ישרת אותו בעתיד. אבל גם אם הייתי מורה אידאלי והוא לא יזכור דבר, אין פה שום כשל. אנחנו זוכרים את מה שחשוב לנו לזכור. שיזכור שהיה בבית הספר מישהו שרצה בטובתו. עבורי זה די והותר.

    • תודה אורן, אהבתי מאוד את התפיסה שלך לגבי תפקיד המורה.
      יחד עם זאת, באופן אישי אני חושבת שכן יש עניין ומשמעות לכך שתלמידים יזכרו את החומר (גם אם ברור לי שזה לא מעשי שיזכרו את כולו). וזה נכון דווקא לגבי המקצועות ההומניים יותר. אדם בעל ידע כללי רחב תופס בצורה שונה את התרבות שהוא צורך. למשל, כאשר אתה קורא ספר או צופה בהצגה שרומזת לאיזשהו מושג תרבותי, או מאורע היסטורי, אם אתה לא מכיר בכלל את המושג או המאורע, אתה תפספס לחלוטין את הרמיזה. ולא יעזור לך שאתה יכול למצא את זה בחיפוש באינטרנט כי אתה אפילו לא יודע שיש מה לחפש. לכן, אני כן חושבת שהצלחה, במקצועות ההומניים, היא שהתלמיד יזכור את החומר ואני לא רואה בזה שטיפת מוח…

      • דקלה – אין לי ספק שכוונותייך טובות מאוד אך עדיין את מנסה 'לתכנת' את התלמידים או להכתיב להם
        מה נכון עבורם לזכור. אולי הם יודעים זוכרים דברים אחרים שמכוונים אותם לכיוונים שאת לא מודעת
        אליהם כלל? הילדים של היום יחיו בעולם שאין לנו מושג כיצד יראה ומה יהיו הדברים החשובים בו. אני לא דוגל בגישה פוסטמודרנית שלפיה הכל 'אמיתי', להיפך – אעשה הכל כדי להעביר להם את מה שחשוב בעיניי, אבל אינני רוצה לשלוט במוחם ולדרוש (או לצפות) שיזכרו את מה שחשוב בעיניי.

    • אורן, נכון שסטודנטים יזכרו כנראה סטטיסטיקות של ספורט יותר מאשר את הסיבות שהובילו לכתיבת הספר הלבן. עם זאת, אני מסכים לגמרי עם דקלה שיש דברים מסוימים שחשוב שכל תלמיד ידע. אני יכול להעיד על עצמי שיש לא מעט דברים שאני זוכר מהתיכון באופן כללי, גם אם הפרטים פחות ברורים ולפעמים כשאני חוזר לחומר שלמדתי בעבר, הרבה יותר קל ללמוד אותו כי כבר למדת בעבר. אני גם משער שחלק מהדברים גם אתה זוכר (למשל אנגלית).

    • המוסד שניקרא בית ספר, עובד על שיטה פרימיטיבית לפיה מזריקים חומר, או יחידת מידע למוח של ילד בן העשרה, לרוב בשיטה של כפייה, תוך ידיעה ברורה ולא מוסתרת שהידע הוא חלול והוא 'יושב' במוח בתיקייה זמנית שתרוקן את עצמה מיד לאחר בדיקה שהמידע 'הועתק' למקומו.
      לא רק שהמידע לא נמצא שם באמת, וההבנה של החומר היא שיטחית עד כדי לא קיימת, אלא הגרוע מכל: התלמיד מאמץ את שיטת הלימוד והשינון להמשך חייו, מה שחוסם את היצירתיות וההבנה העמוקה של דברים, מדכא חשיבה עצמית, והופך את האדם בדיוק למה שהתעשייה והשוק והממשל רוצה שהוא יהיה: עבד.