מדע ואמונה: משלימים או מנוגדים

כשאנו מהרהרים במדעני העבר הדגולים כמו גלילאו גליליי, אייזק ניוטון או אלברט איינשטיין, מצטיירת דמות של אנשים רציונליים, החותרים לחשיפת האמת באמצעות שיטות מדעיות אובייקטיביות ובלתי מתפשרות. אך כשמתבוננים לעומק, מגלים שעבור רובם לא היה נתק בין עולמם המדעי לעולמם הרוחני. נהפוך הוא, חלקם ראו במדע כלי המאפשר לחקור את פלאי הבריאה, וחיפשו במשוואות ובתגליות טביעות אצבע של כוח עליון.

ניקח את גלילאו למשל. אף כי נאבק בהתנגדות חריפה מצד הכנסייה, גלילאו לא ראה כל סתירה בין אמונתו לבין המדע. נהפוך הוא: מבחינתו המדע והכתובים הנם אלא שני ספרים שנכתבו על ידי אותו מחבר (אלוהים). במילים אחרות, הניגוד לכאורה נובע מפרשנות ולא מה-"עובדות המדעיות". אייזק ניוטון, אבי הפיזיקה המודרנית, חיפש במשוואותיו לא רק חוקים מכאניים אלא גם סדר אלוהי. מבחינתו, כל גילוי מדעי היה עדות לפלא הבריאה והוא סלד מכל צורה של אתאיזם. איינשטיין, לעומתם, לא האמין באל אישי, אך דיבר בהתפעלות על "אלוהים של שפינוזה" – המתגלה בסדר וביופי של היקום.

מדע ואמונה: קונפליקט או דיאלוג?

בדורות האחרונים קיימת תחושה רווחת שמדע ואמונה הם עולמות מנוגדים: האחד מבוסס על ראיות ותצפיות, והשני על אמונה ודוקטרינות רוחניות. תפיסה זו מושרשת בעיקר בעימותים היסטוריים, כמו המקרה של גלילאו מול הכנסייה הקתולית או המאבקים סביב תיאוריית האבולוציה של דרווין.

אך האם זה באמת המצב? רבים טוענים שמדע ואמונה יכולים לשמש לא כשני קטבים מנוגדים, אלא כשותפים לדיאלוג. המדע עוסק ב"איך" – איך דברים קורים, איך היקום פועל, איך כוכבים נוצרים ומתים. האמונה, לעומת זאת, עוסקת ב"למה" – למה אנחנו כאן, מה המשמעות של קיומנו, ומה התכלית של היקום. כשהשניים פועלים יחד, הם יכולים להציע פרספקטיבה עשירה ומלאה יותר על המציאות.

מה ניתן ללמוד ממדעני העבר?

היסטוריה של המדע מראה שהמדענים הגדולים לא ראו סתירה בין מדע לאמונה, ונעזרו בשניהם כדי להבין את העולם. פרנסיס קולינס, המדען שעמד בראש פרויקט הגנום האנושי, החל את דרכו כאתאיסט אך הפך למאמין (נוצרי) בעקבות ההתפעלות העמוקה שחווה לנוכח ההמורכבות והיופי של ה-DNA – "שפת הקוד" של החיים. כמדען, אמונתו באלוהים לא רק שאינה מתנגשת עם המדע, אלא מאפשרת לו לחוות את הגילויים המדעיים כהתגלות רוחנית.

האם המדע, המסביר תהליכים טבעיים, יכול גם להצביע על משמעות ותכלית?

דיון זה משמעותי גם עבור מדענים אתאיסטים/אגנוסטים משום שהוא מאתגר את הפרדיגמות המוכרות ומציע מבט רחב יותר על השאלות הגדולות של החיים. לא מדובר כאן בנסיון לשכנע, אלא לפתוח בדיאלוג פורה המכיר בכך שהשאלות הגדולות של הקיום האנושי – מוסר, משמעות ותכלית – חורגות מתחומי המדע הקלאסי.

מדע ללא דת (אמונה) הוא אילם, דת ללא מדע היא עיוורת (אלברט איינשטיין)

ההיבט הפילוסופי

המדע מסדר בדרך נוחה ועקבית את התצפיות שלנו על העולם. הוא נותן תמונה קוהרנטית יותר של חוויית המציאות. המדע לא אומר, ולא מסוגל לומר דבר אודות מהות המציאות. המדע הוא פנומנולוגי (עולם התופעות) ולא אונטולוגי (עולם המהויות).

מטריאליזם או אידיאליזם, אתאיזם או תאיזם, מוניזים ודואליזם: אלו השקפות פילוסופיות אונטולוגית אודות טבע המציאות. עקרונית, תגליות המדע לא יכולות להצדיק או להפריך עמדות אונטולוגית שכן המדע והפילוסופיה נמצאים על מישורים נפרדים. אם כן, מה יכול לגרום לנו להעדיף עמדה אונטולוגית אחת על פני אחרת? התשובה: אמונות אפריוריות (אקסיומות מחשבתיות) והגיון. אנחנו למשל מניחים באופן אפריורי שמה שאינו הגיוני (או עקבי) לא יכול להיות אמיתי. זו אינה מסקנה מדעית אלא אמונה אפריורית.

אנו מחפשים אמת עמוקה יותר על העולם שהמדע אינו יכול לספק מעצם טבעו.

כאשר תפיסת העולם שלנו עקבית ומצליחה לתת משמעות לכל החוויות שלנו ברמה עמוקה, אנו חשים כי זוהי תפיסת עולם 'אמיתית' יותר.

תפיסת עולם היא כמו תיאוריה מאוחדת של החיים במובן הרחב ביותר. זו תיאוריה שכל אחד חייב לבנות או לקבל באופן אישי. ככל שתפיסת העולם מגובשת, עקבית וכוללת יותר, כך חווית החיים שלו מלאה, מעשירה ועמוקה יותר. לאור מה שנאמר, תפיסת עולם אינה יכולה להיות מבוססת על ידע מדעי שמטבעו הינו מוגבל וספציפי.

הזיקה בין מדע לאמונה אינה נוגעת רק לפרשנות של עובדות ותגליות, אלא על הדרך שבה אנו מבינים את עצמנו ואת מקומנו בעולם. האם אנו תוצר של אטומים הנעים באקראי, או שקיימת מציאות עמוקה יותר המחבר אותנו למשמעות גדולה יותר? הניתן לבנות גשר בין שני העולמות? שתפו מחשבותיכם בתגובות.